מדוע אני מתרגש מיום העצמאות

השבוע נחגג ברוב עם יום המציין ששים שנות עצמאות למדינה, ובנוסף להופעות אומנים והדלקת המשואות המסורתית, נערכו בבתי הכנסת ברחבי הארץ תפילות חגיגיות הכוללות פרקי הודיה ותפילה לשלום המדינה. הפולמוס הדתי שהתעורר עם חורבן היישובים בגוש קטיף סביב אמירת הלל ביום העצמאות, כמו גם לגבי אמירת התפילה לשלום המדינה, עולה שוב ותופס מקום מרכזי בשיח הציבורי בהתקרב יום העצמאות. איני רוצה לעסוק בסוגיה כבדת המשקל ומורכבת זו שהרבה פנים לה, מכל מקום קשה לי להבין למה צריך לקשר בין יישום מהלך איום שהוביל מנהיג שלא זכה לתמיכה מלאה מהעם, לבין ניתוק מוחלט מהמדינה.

אני, באופן אישי, למרות הכול, מתוך דחף והתרגשות עצומה אומר את גם הלל וגם את התפילה לשלום המדינה ביחד בקול ובשמחה ולא מתבייש לא מעצמי ולא מהסובבים אותי. אני פשוט סבור שיש מקום להותיר בצד את המחלוקות ולנהוג בפשטות ולשמוח. כן, זה אולי נשמע ציני או אולי יומרני, אבל כך היא תחושתי ביום העצמאות, ובמיוחד התחושה חזקה כפל כפליים עם תחילת העשור השישי למדינה.

יום העצמאות גורם לי להתרגש, ואולי משום שאני טיפוס שמתרגש מכל דבר. ביום העצמאות אני מסוגל להתרגש מכל דבר אפילו האזוטרי והטריוויאלי ביותר. אני יכול להתרגש מכביש, מבית עם גגם אדום ומגשר. אם אני רואה חייל או שוטר במדים הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה ותחושת השתייכות וגאווה אופפת אותי. אל דאגה, זה לא נובע מבעיה נפשית או נטייה שמאלה, אלא פשוט תחושה פנימית עזה.

המעבר החד בין יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות מגביר לא רק לי את תחושת התרגשות. סיפורי הגבורה, הידיעה על מספר ושמות החיילים שקידשו שם ה' במלחמות והטקסים המרשימים, מעניקים תחושה של גאווה להיות חלק מהעם הזה בכלל ובצבא הגנה לישראל בפרט. אי אפשר שלא לחגוג את יום העצמאות אחרי שהתוועדנו על אותם אלפי חיילים אשר הקריבו את חייהם למען המדינה, זה הרי מתבקש. החובה לשמוח ולחגוג את תקומת העם והמדינה לאחר שנות גלות ארוכות הוא בעיקר בשביל אותם חיילי צה"ל שהקריבו ומקריבים את חייהם למען הגנת המדינה.

אצלי ההתרגשות מתחילה עוד מהטקס בהר הרצל. מצעדי החיילים, הדלקת המשואות שבה אני מחסיר נשימה בכל משואה שנדלקת, ואפילו הזיקוקים מרגשים אותי.

יתר על כן, ביום העצמאות בא לידי ביטוי האחדות בעם. הצפיפות בפארקים ובגנים עקב כמות המעוניינים לבצע את מצוות החג של "העל האש" כהלכתה הוא הוכחה לאחדות. נוכחותם של כל שכבות העם בטקסים היישוביים ובערים השונות תחת קורת גג אחת מראה על אווירה של ביחד, של אחדות.

דורות שלמים בעם ישראל לאורך גלות איומה ומלאת התנכלויות ופוגרומים קיווי וייחלו לשוב כבר אל הארץ המובטחת וליישבה. אנו שנמנים על דור שזכה להיוולד לתוך מדינה משגשגת ומפותחת מחויבים לשמוח על כך. גם אם לנו זה ברור מאליו, לרבים מתוכנו, אז ואפילו גם היום, שבעבורם ייסוד המדינה והתבססותה אינם ברורים מאליהם.

אם סבא וסבתא שלי שחיו בהונגריה ועברו את שנות האימה שהביאו עליהם הצוררים הגרמנים והקריבו את חייהם לא אחת כדי לזכות להגיע לארץ כיהודים ולהקים כאן מדינה, ואני שזכיתי להיוולד לתוך מדינה מפותחת ומשגשגת איך ייתכן שלא אשמח?

יום העצמאות, מלבד הטקסים והפיקניקים, הוא יום המבטא את תודתנו והכרתנו לבורא עולם שהקים לנו מדינה שנוכל לחיות בה. הכרת טובה לבורא עולם על עצם יכולתנו הפיזית והריבונית. אני מקווה, כמו רבים, לזכות להתרגש שוב גם בשנה הבאה, כאן, על אדמת ארץ הקודש.