נסחפים לשעבוד

השנה בחג החירות, כמו גם בשנים עברו, חלק ניכר באומה הישראלית לא יזכה להיכלל בקטגורית בני חורין ולקבל את התואר הנכסף. המסגרת המשפחתית המורחבת תסב אל שולחן ליל הסדר כשהיא לוקה בחסר. כסא אחד שיבלוט ביתמותו ובבדידותו יוקדש לכבוד סוכן יהודי, פטריוט אמיתי ואמיץ לב שנשכח אי שם במערב לידיהם של עמי ארצות.

ציבור אידיאליסט ואיכותי מצא את עצמו לפני למעלה משנתיים מחוץ למעגל מקבלי התואר בני חורין. בעל כורחם נשאבו התושבים למציאות עגומה שלא ציפו לה מעולם. מציאות שבאה לאחר עקירתם מבתיהם בחבל קטיף, חבל ארץ שהיווה מודל למקום משגשג ופורח, וכעת הם נאלצים להישען על חסדי הממשלה. חיים בקראווילות רעועות ומתקשים להתפרנס בכבוד.

יחד עם זאת, במלחמה האחרונה נותרו בזירת הקרב שלושה מחיילינו שנפלו לידי האויב, וגם הם ומשפחותיהם יכולים להעיד על יחס אדיש ולא ראוי כלפיהם. מרגישים שהמדינה זרקה אותם לכלבים. חוסר ההתעניינות מצידו של אולמרט מפליא ותמוה לגמרי ולא מסתמן שום התקדמות בשחרורם.

אדם נוסף שזכה גם הוא ליחס משפיל מעין זה מצד המדינה הוא הסוכן הישראלי יהונתן פולארד שנמק בכלא מזה עשרים ושתים שנה. מדובר בשליח עם ישראל שממתין שיגאלו אותו, אך לדאבוננו הרב, אין סימני גאולה באופק. פולארד, שהוכר כאסיר ציון, נרקב בכלא האמריקאי הברברי והמכוער, והרחק משם עם ישראל עושה הכנות אחרונות לקראת ליל הסדר. לילה שבו יש ציווי לחוש בני חורין, אבל הוא כנראה גם השנה לא יזכה לכך.

להיסחפותם של רבים מהעם לתוך מציאות השעבוד הזאת אחראי אדם אחד ויחיד שהוא זה שדוחף אנשים תמימים וטובים אל תוכה. הוא ניצב בראש רשימת המשועבדים, למרות ששמו ומעמדו הרם לא גורמים לחשוב כי כך הם פני הדברים, אך המציאות מוכיחה אחרת.

מי שמכהן כראש הממשלה ומנהל את העניינים הוא משועבד כרוני ל"מה יאמרו העולם", למוצא פיהם של מנהיגי העולם הגדול ולהון שברשותם, בעיקר מושפע ממדינת המערב- שמוכרת כידידת אמת של ישראל- ארצות הברית.

עמדתו המעוותת שלא ליצור אווירה עכורה ו"חימום" היחסים בין שתי המדינות מעכבת משמעותית נקיטת צעדים משמעותיים לטובת ביטחון המדינה וטובת אזרחיה. החל מביטחון שדרות, דרך דיכוי ארגוני הטרור וכלה במגורשי גוש קטיף, שבויי צה"ל ופולארד.

שחרור פולארד לא נראה באופק, מה גם שסכומי כסף שהיו אמורים להגיע לידי משפחת פולארד עשו את דרכם למקומות בלתי ידועים. הרעיון ה"יצירתי" ללחוץ את שחרור פולארד כ"מחווה" הוא צורם ומזעזע. פירוש הדבר שההתייחסות לפרשת פולארד והמאמצים לשחרורו הם בגדר רשות, מעין צעד של "לעשות טובה" לו ולמשפחתו ותו לא. כמו כן, מדיניות ההתקמצנות כלפי המגורשים שערורייתית. לא די שהתפרסם קלונה של "ההתנתקות" ברבים, אלא שהטיפול בהם הוא ארכאי ומרושל.

עוד מעט תשמע יריית הפתיחה של אירועי השישים למדינה. התכנונים וההכנות הרבות, שהעומדת בראשם השרה רוחמה אברהם, מבשילים לכדי תוצאות בשטח והוצאות שנאמדות בהון עתק. תקציב ענק הושקע בתכנון ובהפקת אירועי השישים. תקציב שהיה יכול בקלות ועם קצת רצון טוב לשרת מטרות טובות וחיוביות מושקע ביצירת רושם חיצוני וגשמי. של יופי ואסתטיקה שיעלימו את המציאות האפורה של חלקים בעם. הכול כחלק מתרבות של שעבוד.

בראש ובראשונה, כצעד ראשוני חיוני, מן הראוי היה להקצות תקציב לפרויקטים בעלי חשיבות כמו שחרור פולארד או תמיכה וסיוע משמעותי למגורשי גוש קטיף. להגביר את המודעות לנושאים הללו וליצור הזדהות ואהדה שיובילו למפגן תמיכה ארצי.

אין ספק שאבק כוכבים ומנהיגי עולם מכובדים מטים את המחשבה ושיקול הדעת של אולמרט וגם הדולרים של אמריקה משחקים תפקיד מכריע על דרך התנהלותו כראש ממשלה. משום מה ירידת הדולר לא משפיעה לרעה עליו ועדיין הם מסנוורים את עיניו.

סביר להניח שאני ואתם בני חורין. אבל על אחינו אני תוהה האם הם כלולים בקטגורית "בני חורין". אזרחים תמימים שנכנסו למעגל המשועבדים בעל כורחם והניסיונות לחלצם נואש.

כאמור אולמרט הוא האחרון שאפשר להגיד עליו שהוא בן חורין. ההשתעבדות לכסף, לכסא ולמעמד מתעתע בו בדרך ניהול המדינה, ואף סוחף אחריו חלקים מהעם למציאות מעוותת שהוא אחראי ליצירתה.

ראש המשועבדים והעבדים הצליח בקיץ לפני שנתיים להכניס למעגל המשועבדים ציבור שלם שהחירות שהייתה טבועה בו נלקחה ממנו בחוסר רגישות ובאטימות. הם נזרקו לקראווילות רעועות משום שבתיהם נחרבו כליל. חלקם מחפשים אחר מקומות פרנסה מתאים בעבורם, לאחר שאיבדו את מקור הפרנסה האהוב עליהם וכנראה יאלצו להסתפק במשהו אחר.

הא אפוא לא מרגישים בני חורין כלל, וכי ייתכן שניתן להרגיש בן חורין לאחר שגורשת מהבית שבנית בשתי ידיך? האם מי שעסק כל השנים במקצוע שאהב נאלץ בעל כורחו לחפש מקצוע בתחום אחר כי נטלו ממנו את פרנסתו הקודמת יכול להרגיש בן חורין?

כשתרד העלטה על בתי ישראל, וכולם יסבו לשולחן הערוך מכול טוב, ישנו יהודי אחד, יחיד ומיוחד, אשר השנה, כמו שנים רבות לפני, לא ירגיש בן חורין ולו לרגע קט. כבר עשרים ושתים שנה של ריקבון בכלא הוא לא בן חורין, ומצבו מתדרדר בצורה מדאיגה.

מבלי שיהונתן ישוב הביתה אין עם ישראל בן חורין. מסירותו לארצו מחייבים אותנו לנהוג בהכרת הטוב כלפיו, וכשאנו מסובים לשולחן הסדר נחשוב עליו, נקציע לו כסא מסביב לשולחן ונתפלל לשובו במהרה.

נקרא את ההגדה, נקשה קושיות ונייחל לימים בהם המדינה תנוהל בידי אדם שהוא בן חורין אמיתי, שיצליח לסחוף את העם למציאות של חירות וחופש. שנזכה.