התחפושת בפורים- קריצה על חיינו

הרמ"ד ואלי, תלמידו של הרמח"ל, מביא בספרו (ספר הליקוטים) כוונות "קבליות" שיש לכוון באירועים שונים. על ברכת קריאת המגילה הוא מביא שיש לכוון שאנו קוראים לגילוי הגדול של הנס ("מקרא מגילה", קריאה לגלוי). דהיינו- המן ניסה להסתיר את האור שמתגלה באותו יום, ודווקא מתוך ההסתר התגלה האור.

ובאמת, כל מי שעוסק בהתמודדות עם שאלות אמונה וקשיים דתיים של הציבור בימים אלו מבין את גודל בעיית ה"הסתר". בני הנוער (בעיקר) והמבוגרים נאלצים להתמודד מול המסיכה של תרבות המערב: "שמחה מושפרצת" וקצף כוכבים המסתיר את האמת... מול תחפושות החיוכים של התרבות הסובבת והאורות המפזזים באושר מזוייף. לעיתים קרובות עיקר ה"התמודדות האמונית" היא להסיר את "אבק הכוכבים" שמשדר אלינו מכל פינה ולחשוף את האמת- המסתתרת בין החגווים. ולאחר הסרת הקצף- נשארת מעט מאוד עבודה נוספת של קירוב לעבודת ה'.

על פי זה ברצוני לטעון שעיקר עניינה של התחפושת הוא חלק מהסאטירה של פורים, חלק מהצחוק הגדול. אנחנו מתחפשים כדי לצחוק על התחפושת שהמציאות סביבנו לובשת. לחקות את המסיכה היום יומית שמכסה את חיינו ואת העולם הזה שמבלבל אותנו מאוד, ובפורים- זה מצחיק. מה שנראה לנו בחיי היום יום חזק כל כך, עוצמתי וכובש ,הופך ביום פורים להיות לבדיחה... רוצים לראות מהי מסיכה, אנחנו אומרים לסביבה- תראו איך זה נראה באמת. סתם. מסיכה. בעוד שהיין מגלה את הפְּנִים, המסיכה, בקריצה, מלמדת על השקר של החוץ. ואנו עושים ליצנות מהעבודה זרה של היום יום, על ידי שימוש בתחפושות הבד שמחליפות ליום אחד את התחפושות האמיתיות של חיינו.