המשך..

תשובה:

אני מבין... לגבי החוזרת כל הזמן, חלק מהעניין חייב להיות מאמץ לשבור את הבועה. אני יודע שזה קשה, אבל יש פתגם של חז"ל שאם אין תורה אין, אם אין קמח אין תורה. ושואלים על זה, איך זה יתכן? אם כך איך מתחילים? הרי אם אדם יבוא להתחיל עם תורה, הוא לא יצליח כי אין קמח, ואם הוא יבוא להתחיל עם קמח, הרי אין תורה...
ועונים על זה שצריך לשבוא את המעגל קצת קצת... לוקחים מעט קמח, ואחר כך מקבלים טיפה יותר תורה, ואם יש טיפה יותר תורה אז אפשר גם יותר קמח.... וכן הלאה. במילים אחרות, צריך למצוא מאיפה מתחילים... נקודת שבירה של מעגל הקסמים ומשם להתחיל. זה יכול להיות יציאה עם בעלך והעלאת הבעיה (הבעיה הכללית, לאו דווקא הבעיה של הקשר עם האיש הזר), זה יכול להיות להכריח את בעלך להקשיב ולהזדהות, זה יכול עוד הרבה דברים, אבל משהו שישבור קצת את המסגרת ומעגל הקסמים הנורא... זאת הדרך... אני לא חושב שיכולה להיות נקודת מעבר חד משמעית, משהו שצעשי ופתאום חייך ישתנו מן הקצה אל הקצה, זה עניין לעבודה ארוכה, לנקודה ועוד נקודה, להתקדמות איטית וכדומה... אין פתרונות קסם (לצערנו) וכמעט כל צעד שתקחי יכביד בתחילה, אבל זאת הדרך להתחיל לזוז... אחרת תתקעי לנצח במקום שאת.
לגבי הקשר עם האיש הזר, את חייבת לעקור אותו מתוכך, לשכוח את האיש, את שיחו ושיג ואת המחשבות עליו. כל עוד הוא יושב בראשך לא תצליחי לזוז ולא גם במעט.

שלום רווית,
קבלתי לאחרונה מאמר מהרב שרלו שעוסק בהתרוממות מנפילות... אני מצרף אותו לתשובה שלי, אולי הוא יעזור לך-
פעמים רבות אנו עומדים מול עצמנו או מול תלמידים ותלמידות אשר חשים שאיבדו את אמונתם. תפילתם אינה כמימים ימימה, תחושת הקשר עם הקב"ה שונה, קיום המצוות מתרופף, ויש להם שאלות עמוקות ביחס לעולמם הדתי. המדובר באנשים שלא החליטו להתרחק. להפך, הם מבקשים להתקרב מאוד, אולם לא מוצאים בתוך עצמם ובתוך נשמתם את הדרך לעשות זאת. הם מחפשים כיצד להתקרב, ולא מוצאים. יש המציעים להם ללמוד אמונה, אולם הם לא מוצאים ספר אמונה המדבר אליהם בשעה זו, שהרי מה שמטריד אותם הוא לא בתחום הקוגניטיבי או הפילוסופי, כי אם משהו המצוי בעולם החוויה וההתחברות – ולזה ספרי אמונה אינם מהווים מזור. יש המציעים להם לקיים מצוות במישור הטכני, מתוך אמונה ש'אחרי הפעולות יימשכו הלבבות', והם מוכנים לעשות זאת, אולם חלקם אינם מצליחים במשך זמן רב ללכת בדרך זו, שכן אין היא מחוללת בלבם דבר; יש המציעים להם ללמוד תורה, מתוך אמונה שהמאור שבה ישיבם למוטב, אולם הם לא חשים עצמם כסוטים שעזבו את ה'מוטב', מה עוד שמצוקותיהם נמצאות בתחום הנשמתי ולא בתחום ההכרה.
יש להדגיש כי כל אחת מהדרכים אכן טובה לחלק מאתנו ולחלק מתלמידינו. יתרה מזאת, לעתים לאותו אדם עצמו יש זמנים שמתאימה לו דרך אחת, ויש זמנים שמתאימה לו אחרת, ובוודאי יש גם דרכים נוספות.
ברצוני להציע דרך נוספת להתחברות נשמתית מיוחדת, שראיתי בה ברכה מרובה. דרך הבנויה על דברי הלל הזקן הנודעים, בשעה שעמד הגוי לפניו וביקש שילַמד אותו את כל התורה על רגל אחת. תשובתו הנודעת של הלל הייתה להתחיל ב"מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". מניסיוני למדתי, שפעמים רבות פוגשים את הקב"ה באופן כזה.
לאמור: עלינו לנסות לחוש כאילו אנו באים להתגייר מחדש. כמתגיירים מחדש אנו מקבלים על עצמנו לחיות בעולם בצורה מיוחדת מאוד – להיזהר שלא לפגוע ולא להזיק, לא להחניף ולא לזייף, לא לעצבן ולא להיות אנוכי – וכל זה כחלק מתפישה דתית עמוקה. דוגמה טובה לדבר היא הכרעה פנימית להקפיד בענייני לשון הרע כחלק מהחוויה הדתית. האדם מגלה פתאום שהוא פוגש את ריבונו של עולם במאבקו הפנימי, המחייב אותו לסתום את הפה בשעה שהוא רוצה לומר משהו מכוער, ולהיזהר בדיווח על שיעור מסוים כדי שלא לסטות משורת היושר. מעבר לעובדה שהוא עושה דבר-מה שהוא נכון מאוד ואמיתי מאוד, ומונֵע כּאֵב מאנשים שאמרו עליהם דברים מכוערים או שחשפו דברים שאין הם מעוניינים שייחשפו, הוא פוגש כך את ריבונו של עולם המצווה עליו דברים הנוגעים לחיים המאוד אינטימיים שלו.
קיום מצוות לשון הרע לדוגמה יכול להפוך לחוויה דתית עצומה, ולדרך למפגש מחודש שלנו עם הקב"ה. האדם אומר לעצמו כי הוא שותף עם ריבונו של עולם בעיצוב הוגן ונכון של החברה, בעשיית הטוב במציאות, ובניסיון לבער את הרע מתוכנו. הוא חש כי תודעת הקב"ה מלווה אותו לאורך כל היום, ובעיקר בעשיית אחד הדברים המרכזיים בחייו – הדיבור.
החלטה לפגוש את הקב"ה דרך מאבק יום-יומי להימנע מאמירת לשון הרע, מהווה מפגש דרך ה'סור מרע'. ניתן בהמשך לנסות לפוגשו גם דרך ה'עשה טוב'. כלומר, מכוח אמונתו הדתית יחפש האדם בכל עת ובכל זמן כיצד לעשות טוב, בדיוק כמו שהיה רוצה שיעשו לו. חווייתו הדתית ממשיכה לא רק לסייע לו להימנע מעשיית הרע, אלא אף מכוונת אותו לעשיית הטוב – כחלק ממפגשו עם הקב"ה. הוא הולך בדרכו של אברהם אבינו שביקש להיטיב לבריות ועשה חסד כחלק מאמונתו בקב"ה, אשר מצווה לעשות צדקה ומשפט; הוא ממשיך בדרך של אהרון הכהן אשר היה רודף שלום ואוהב שלום, ומכוח האמונה בריבונו של עולם עסק בהשכנת שלום. השילוב שבין עשייה בתחום הקרוב לאדם לבין ההכרה שדווקא בתחום זה ניתן לפגוש את ריבונו של עולם, ושעצם החתירה לטוב ולאמונה היא עצמה חתירה דתית עמוקה – מהווה אצל חלק מאתנו ואצל חלק מתלמידינו מפגש מחודש באמונתם ובקשר האינטימי מאוד שיש להם עם ריבונו של עולם.

אחר כך ניתן לטפס עוד. לאחר שפגשנו את החוויה הדתית מחדש בתחום של עשיית הטוב עם הבריות ומניעת הרע, אנו מטפסים עוד ועוד לקומות גבוהות יותר, ואז חודרים שוב לתחום של מצוות נוספות, לעניינים שבין אדם למקום, ומחדשים את הברית הגדולה עם הקב"ה. דרך זו מסייעת לאנשים רבים למצוא נקודת עוגן, גם בשל העובדה שהיא פותחת בפניהם אפשרות לבסיס רוחני של עשייה בתחומים שהם נכונים, בין אם נעשים מתוך חיי אמונה ובין בלעדיהם (שהרי הזהירות מלשון הרע היא חיונית בכל סוג של חברה). היא פותחת בפניהם גם מבוא מחודש למפגש עם הקב"ה, כמתקן עולם וכחותר לטובתם של הבריות באופן מעשי ממש.
אז כבר ניתן לשוב ולעסוק גם בלימוד תורה ואמונה, בחיזוק של שמירת המצוות וכד'. בכך אנו פוסעים שוב בנתיב של הלל הזקן, אשר אין לנו מורה רוחני גדול ממנו בראשית דרכה של התורה שבעל פה הכתובה.