האונס באילת והיהדות

תשובה:

להגיד "לאן הגענו" תמיד היה סימן להזדקנות. אתה מביט סביבך, ההתנהגות של הנוער של והצעירים לא מוצאת חן בעיניך ואז אתה ממלמל "לאן הגענו" ומיד מגדיר את עצמך כמבוגר, זקן ולא מעודכן.

אבל נדמה שיש זמנים שבהם מותר להיות זקן שכזה, להביט על המצב סביבנו, להיות בהלם מוחלט ובשוק למרות הציניות, החדשות בכל חצי שעה והידיעות שמצטברות ולמלמל- לאן הגענו... ואיך הגענו ואיך, אלוקים אדירים, זה יכול להיות. מבלי להתרגל, מבלי להגיד "ככה זה היום".
נראה שאחד המקרים הללו הוא האונס הנורא הזה (בין אם היו 30 או 5). זה מקום שבו מותר להיות זקן, זקן ממש, שלא מאמין ולא מקבל ושואל את עצמו לאן הגענו. החכמה היא גם לשאול לאן הגענו, ברבים, כולנו. כי כאשר החריגים בחברה מוכנים ויכולים לבצע מעשים כגון אלו זה מלמד גם על החשובים והנקיים שבה. סטיה כל כך גדולה רחוק מהמקור מלמדת על סטיה קטנה יותר במקור- אבל על סטיה. בדיוק כפי שהרוצחים בשגגה ממתינים למותו של הכהן הגדול דווקא, כי רציחות בשגגה מלמדים על בעיה שמתחילה מהראש, בעיה שבאה לידי ביטוי, אצל העם עצמו, ברצח חסר אחריות בשגגה. ואולי, אצלנו, לא על מדובר על סטיה קטנה כל כך...

החברה שלנו גסה, אלימה, הכבישים שלנו מסוכנים, תאונות פגע וברח הפכו לכמעט שגרה יומית, האלימות שולטת גם אצל ה"נורמלים", עד שבמחוזות אפלים זה מגיע לרצח קר של ילדים או אונס מטורף כזה... כדי לתקן את ה"סטיות" הללו, כדי למנוע את המחוזות הקשים הללו שאליהם הגענו, צריך להתחיל את התיקון מהשורש. בזה אני לא מסכים עם התקשורת, זה לא רק עניין של מחלקות רווחה ושוטרים, זה שינוי מהותי באופן החיים של כולנו כאן, של עדינות נפש נחוצה ואופי אחר וחדש של כל החברה שלנו... רק כך נזכה כולנו להגיע בשלום לגיל זקנה ולשאול על דברים טריוויאלים וקטנים "לאן הגענו".