לך בשלום ולך לשלום

תשובה:

אף שכתבו רבותינו שהנפרד מחבירו היוצא לדרכו אל יאמר לו ’לך בשלום’ אלא ’לך לשלום’, נראה שאין להחמיר לדקדק בזה טובא כיון שיש בזה עקולי ופשורי, ולכן מי שבירכוהו בלשון ’לך בשלום’ אל ידאג.

איתא בגמרא (מועד קטן כט,א וברכות סד, א): הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (בראשית טו, טו), הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד אמר לאבשלום "לך בשלום" (שמואל ב, טו, ט) ונתלה. יתרו שאמר למשה "לך לשלום" (שמות ד, יח) הלך והצליח.

וכמה הסברים נתנו הראשונים והמפרשים לחילוק בין לשון לשלום לבשלום.

הריטב״א כתב (מועד קטן שם): "לפי שחבירו צריך תפילה על המקום שהולך שם, כי מכאן כבר נפטר הוא בשלום. והנפטר מן המת הוא בהיפך, כי צריך שילך מכאן בשלום ואז ימצא שלום שם בודאי, ואם אינו הולך מכאן בשלום, שאין בידו מעשים טובים, לא ימצא שם שלום. לפיכך צריך שיעשו לו סימן טוב כי בשלום הוא הולך". וכוונתו שההבדל בלשונות הוא שתיבת בשלום הוא שיהיה לו שלום בעזיבתו את מקומו, ולזה אין צורך כי עכשיו הוא אמנם שרוי בשלום. וכשאומר לשלום כוונתו שימצא שלום במקום שאליו הולך, וכך ודאי נכון ונצרך לברכו. אולם בברכת המת אין צורך לברכו לשלום כי המקום אליו הולך נקבע על פי מעשיו בעולם זה בלבד ואין ברכתנו אותו משנה מאומה, ורק יברכו בשלום לסימן טוב מן המקום שאותו הוא עוזב שהוא העולם הזה.

והמהרש״א (ברכות סד, א) פירש מעט שונה וכתב: ונראין הדברים כפשטן, כי כל ימי האדם על האדמה הוא נצרך אל השלום, דהיינו שיצלח במעשיו בכל מקום אשר מגמתו ורצונו לילך לשם, אבל אחרי המוות בקבר אין שם מעשה שיצלח בו. לכן לחברו בחיים שהולך למקום חפצו יאמר ’לך לשלום’- שהכוונה שתצליח במקום אשר אליו אתה הולך. ויהיה פי' לשלום שתמצא באותו מקום שתלך לשם שלום. אבל לא יאמר לו לך בשלום- שמשמעו שבהליכתו תהיה לך שלום עמך ולא במקום אשר חפצך לילך שם. אבל הנפטר מן המת לא יאמר לך לשלום- שיצלח חפצו במקומו, כי אין שם בקבר חפץ ורצון, אלא יאמר לך בשלום- דהיינו שבדרך הליכתך לקבר יהיה לך שלום באין מעכב עד שיבא אל אבותיו בקבר, ודברי הר"ן בזה מטין לדברינו ע"ש."

וכוונתו לחלק בין מקום הגעתו ובין הדרך לשם, ולכן אין לברך את היוצא לדרך שיהיה לו שלום בדרך כיון שמשתמע מכך שרק בדרך יהיה לו שלום ולא כשיגיע למקום חפצו.

ונראה מפירושם שחז״ל דיברו רק בעובר דירה למקום אחר ונפטר לחלוטין ממקומו הקודם, אולם אם רק יוצא לטיול וכונתו לחזור אחר הטיול לביתו אין דין זה נוגע ורשאי לברכו בשלום שאז מכוון שגם בביתו יהא שלום. אכן דבר זה הוא הנפקא מינה בין הסבר הריטב״א למהרש״א, שבעוד שמדברי הריטב״א שכתב שלא יברך את העוזב שכבר נפטר ממקומו בלשון ’בשלום’, יוצא שאם רק הולך לטיול ועדיין דואג לשלום ביתו שמשאיר מאחור וביחוד אם לא יצא עם כל משפחתו שאז דואג להם ולכן יוכלו לברכו בלשון ’בשלום’. לעומתו המהרש״א הסביר שהברכה היא רק על שלומו בהיותו בדרך, ולכן כל שנמצא בדרך אין לברכו בלשון ’בשלום’, כמו שהסברנו לעיל שאז משתמע שרק בהיותו בדרך יהיה בשלום ולא כשיגיע למקום חפצו.

והוכחה לזה שדין אמירה זו נאמרה רק למי שאין בדעתו לשוב למקומו מלשון הפסוקים, וכגון מה שאמר יעקב אבינו "ושבתי בשלום אל בית אבי" (בראשית כח, כא), וכן מדברי יתרו שאמר "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (שמות יח, כג). חזינן שרשאי לברכו כן אם עתיד לחזור לביתו. (וראה בפרישה סימן רל). ועוד נראים הדברים מהגמרא גופא שנקטה לשון ’הנפטר מן החי’, שאין מדוקד לומר על הנפרד מחבירו לזמן קצר עד שיחזור מנסיעתו לשון ’הנפטר’. וכן מדוגמת הגמרא שנלמד זה מברכת ’לך לשלום’ שאמר משה ליתרו. ויותר מוכח כן ממה שהשוו חז״ל בין הנפטר מן החי לנפטר מן המת שבשניהם נפטר לצמיתות ולא רק עד שיחזור מנסיעתו.

והנה תמהו המפרשים מדוע לא הביאו הרמב״ם והשלחן ערוך את דין הנפרד מחבירו, אף שהרמב״ם (פ״ד מהלכות אבלות ה״ד) והבית יוסף (יורה דעה סי' שעו ד"ה והרמב"ן כתב) הביאו דין המלוה את המת. אמנם המגן אברהם (סימן קי) והמשנה ברורה (ס״ק יז) העתיקו את דברי הגמרא דלעיל. אכן המעיין בהלכות תפלת הדרך (או״ח סימן קי ס״ד) יראה שהשלחן ערוך ניסח את הברכה על פי דברי הגמרא הנ״ל וכתב שכך יש לומר את תפלת הדרך: ״יהי רצון מלפניך...שתוליכנו לשלום״. וכן כתב (סימן רל ס״א): ״הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך.. שתכניסני לכרך הזה לשלום״.

וראה בתורה תמימה (בראשית טו, טו) שרצה לצמצם אמירה זו רק למי שמקפיד בדברים שכאלו ולא לאנשים התמימים המאמינים בבורא ללא חששות מניחושים ודברים זרים, וכתב שלכן לא הביאו זאת הרמב״ם והשלחן ערוך להלכה.

ולפי דברינו דלעיל שלא נאמרו דברי רבותינו אלו אלא לעוזב את מקומו לצמיתות, כיון שהדבר אינו מצוי כל כך לא ראו הרמב״ם והשלחן ערוך להביאו להלכה.

לכן למעשה כיון שיכול בקל לברך את חבירו היוצא לדרך בלשון שאמרו רבותינו, אולם המברך ’בשלום’ אין צריך לדאוג מכל הטעמים הנ״ל.