נקודה מהזוהר לפרשת חקת

השאלה "מהו ההיפך של קדוש" היא שאלה שעוסקים בה לעיתים בלימוד פשט בתורה. בדרך כלל המושגים של "טהור", "טמא", או "קדוש" לעומת "טמא" הם מושגים שקשה לעמוד על ההבדל ביניהם. פעמים רבות יש צורך להדגיש שההיפך מטמא הוא טהור ולא קדוש... ואילו למילה קדוש אין, לכאורה, היפך מדוייק, מלבד הביטוי "שאינו קדוש". נראה שהזוהר בפרשת חקת עוסק בשאלה זו ומדגיש את ההבדל בין שני המושגים. הזוהר מתחיל מהשאלה מדוע מי ששורף את הפרה האדומה הוא סגן הכהן הגדול ולא הכהן הגדול, ועונה- "... ועוד, דאהרון לא בא מהצד של "טהור", אלא מהצד של "קדוש" ובגלל שהפרה באה לטהר, לא נתנה לו העבודה הזו...", ובהמשך- "... ו"אסף איש טהור" ולא קדוש, והניח מחוץ למחנה במקום טהור, שהרי קדוש לא נקרא אלא מהצד שהיה טמא לפני כן...". הכהן הגדול איננו עוסק בפרה האדומה, כי היא באה לטהר, מה שאומר שלפני כן היתה כאן טומאה , וזה לא שייך לכהן הגדול. הכהן הגדול שייך לצד הקדושה של החיים, הצד (שככל הנראה, זו פרשנות אישית שלי) שלא שייך בכלל מגע עם הטומאה, הוא קדוש, הוא עליון והוא לא מתחכך בטומאה שבעולם הזה בכלל... גם לא כדי לטהר אחרים. את זה עושה הסגן. הטהרה היא מושג חשוב ביותר, אולם היא שייכת למי שיש לגביו אפשרות של טומאה. וכך גם ניתן לדייק מהפסוקים של הפרה האדומה, שמדגישים את המושג טהור. אז גם אם לא מקבלים את הפרשנות המדוייקת, ניתן ללמוד מהזוהר ישירות את החלוקה הברורה של שני המושגים, יש טהור, אחרי טומאה, ויש קדוש.