נקודה מהזוהר על פרשת אמור

הפסוק מפרשתנו, " שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז כִּי יִוָּלֵד, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ; וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וָהָלְאָה, יֵרָצֶה, לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לה", הוא לכאורה פסוק של רחמים... אסור לשחוט (ואולי לא מוסרי) לשחוט וולד מיד, אלא צריך לתת לו שבעה ימים תחת אימו. אולם בעינים מוסריות "רגילות" מיד ניתן לשאול, שהרי המשכו של הפסוק הוא לא כל כך "רחמני", שהרי בסופו של דבר השור או הכבש נשחטים! ואכן הזוהר הקדוש מתחיל את הדרשה על פסוק זה בפסוק- "צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה", שגם הוא פסוק שעוסק בדין ורחמים, ומסביר שבסופו של דבר מגיע הפסוק למידת רחמים. הפסוק הזה עניינו ללמד על ירידת הרחמים ממרומי הצדק המוחלט לעולם שלנו.

ומכיוון שמדובר שברחמים, קושר הזוהר את הפסוק לפסוק אחר- "אדם ובהמה תושיע ה'". ואומר- "כולם בשיקול אחד, האדם והבהמה... דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם- ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה- והיה שבעת ימים תחת אימו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן...". מול הרחמים העליונים, אלו של הפסוק "צדקתך כהררי אל", אין הבדל בין הרחמים על האדם לרחמים על הבהמה. שניהם חד הוא. במקומות העליונים ביותר של הצדק העליון- שחיטת הבהמה ביום השמיני נובעת מרחמים, כמו שמילת האדם ביום השמיני נובעת מחסד גדול. במקומות העליונים הללו המציאות משתווה. ואם מדובר ברחמים, מדוע יש לחכות ליום השמיני? עונה הזוהר- כדי שתעבור עליו שבת אחת. האדם והבהמה צריכים לזכות שתעבור עליהם שבת אחת בעולם הזה כדי להשלים את הרחמים הגדולים...