נקודה מהזוהר לפרשת האזינו

כמו במקרים אחרים שראינו השנה, גם בתחילת פרשת האזינו הזוהר הקדוש לוקח מספר פסוקים, הפעם משיר השירים, ודורש אותם אחד לאחד, כמעט מילה למילה, בצורה רחוקה יחסית מהפשט. הזוהר דורש את הפסוקים בשיר השירים "אני ישנה וליבי ער... פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו..." וכו', על החלפתו של משה רבינו ביהושע בן נון (ולאחר מכן בנביאים אחרים, כמו ישעיהו). (תרגום חופשי ובקיצור) "אמרה כנסת ישראל, אני ישנה במדבר מן המצוות, וליבי ער לעלות לארץ שהרי שם נעשים כל נימוסי התורה... קול דודי דופק, זה משה שהוכיח את ישראל במדבר כמה פעמים, ובכל זאת עשה זאת באהבה- כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך... ובך בחר לו ה' אלוקיך לו לעם... וזהו שכתוב, פתחי לי אחותי רעייתי".

משה רבינו מוכיח את העם, שלא שומר את התורה במדבר, אולם עושה זאת באהבה, אחותי רעייתי. העם קם לפתוח, אבל- "בעוד שתכננו לעלות לארץ ולשמור שם את המצוות, "ודודי חמק עבר", "בקשתיהו ולא מצאתיהו", שכתוב "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". "קראתיו ולא ענני", שלא היה דור כדורו של משה, שהקב"ה שמע לקולם ועשה להם ניסים, על ידו".

בהמשך מפרט הזוהר את מעלתו המיוחדת של משה רבינו, שלא הסכים שמלאך ילך עמם, שלא הזדעזע מהנבואה... ובסופו של דבר בני ישראל לא מוצאים כמו משה- "בקשתיהו ולא מצאתיהו".

התוכחה הייחודית של משה בפרשת האזינו מובילה את המחשבה לחסרון הגדול שבאובדנו. גדול הנביאים, מי שהיה מסוגל להתעקש שלא לקבל מלאך כמנהיג, עתיד לפרוש בצורה שעם ישראל לא ממש מבין. העם חיכה לכניסה לארץ כדי לשמור את המצוות... ופתאום התברר שהדוד הלך. משה רבינו חלף עבר והשאיר אחריו חלל לא ניתן למילוי. הנבואה המיוחדת של משה רבינו לא תחזור אצל אף נביא. ופתאום ההמתנה לכניסה לארץ כדי לשמור את המצוות הופכת לקשה הרבה יותר. פסוקי הסיום של התורה הם גם פסוקי פרידה קשה מדמותו של מביא התורה לארץ... והזוהר מביא את זה דווקא כדרשה על התוכחה שלו, שהיתה כולה מאהבה.