זוגיות- תמיד אפשר לשנות נקודת מבט

היהדות מלמדת אותנו שנישואין של גבר ואישה הם איחוד של שני חצאים (שני חצאי שקלים) ליחידה אחת. התורה כותבת בספר בראשית "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ספר בראשית, ב, כד). זוגות מתחתנים כי הם בוחרים אחד בשני לאיוש"ט! למעשה, מכל בני המשפחה כן ירבו שיש לנו, בן או בת הם האדם היחיד שאותו או אותה אנו בחרנו! מכיוון שכך, די מפליא שאנשים רבים לא כל כך מרוצים מבני או בנות הזוג שלהם. מה השתנה מאז התקופה בחייהם שמשאת נפשם הייתה להקים משפחה עם בן או בת הזוג זה? איך קורה, שזוגות שהתחתנו מתוך רצון לחיות חיים משותפים, נהפכים לפעמים כל כך עוינים וכועסים אחד על שני, או (וזה לא פחות מעציב) כל כך אדישים וקרים אחד לשני, עד שכל אחד מהם חי את חייו (בעיקר) בנפרד?

יכול להיות שאת התשובה לשאלה זו אפשר למצוא בדברים שכתב הרבי: "הנה בכלל מנו רז"ל בין כל ה"בעל כורחך" גם את ה"בעל כורחך אתה חי", זאת אומרת אשר החיים אינם שורה של תענוגים ועכ"פ עניינים של מנוחה או עכ"פ ייסורים קלים ביותר. אלא שמזמן לזמן הנה צריך לחזור לעצמו בחוזק ובהתמדה אשר בעל כורחך אתה חי וכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד (כל מה שהשם עושה הוא עושה לטובה)… רואים אנו במוחש, אשר במידה ידועה ורבה תלוי הרושם ממאורעות חיי האדם באדם עצמו באיזה חריפות הוא מקבלם ועונה (רעאגירט) עליהם (ההדגשה שלי ז.ק.). ומי לנו גדול מהרמב"ם, אשר חייו החיצוניים היו מלאים צרות והרפתקאות ייסורים ואסונות רחמנא ליצלן יוצאים מן גדר הרגיל, ובכל זאת השקפתו על החיים, כפי שמבואר בספריו מורה נבוכים, הייתה טובה ביותר, אפטימיסטיש בלע"ז (אופטימית). ולאידך גיסא, ראינו כמה וכמה אנשים שבחייהם החיצוניים לכאורה מוצלחים הם, ובכ"ז רק לעתים רחוקות ביותר נראה בהם איזה שביעת רצון". (מכתב מכ"ה ניסן תשי"א, אגרות קודש כרך ד, אגרת תתקפח)

במכתב זה, כמו גם במכתבים נוספים, מלמד אותנו הרבי ששביעות הרצון מחיינו תלויה הרבה מאד באופן בו אנו בוחרים לראות את החיים שלנו. הרבי מלמד אותנו ששביעות הרצון שלנו אינה תלויה (כל כך) במה שהחיים מזמנים לנו, אלא באופן שאנו בוחרים לראות אותם. בכל מצב בחיים בידינו הבחירה האם להתבונן ב"חצי כוס המלאה" או ב"חצי כוס הריקה" כי בכל מצב בחיים תמיד קיימת "החצי כוס המלאה" לצד "החצי כוס הריקה".

אנשים בטבעם שואפים לשפר ולהיטיב את מצבם. שאיפה זו היא כמובן מאד חיובית. יחד עם זאת, שאיפה זו יכולה גם לטמון בתוכה בעיה, כי לפעמים היא עלולה למנוע מאיתנו להיות מרוצים ממה שכבר יש לנו. זה מה שעלול לקרות גם בחיי הנישואין. אנו מתחתנים עם חלומות וציפיות גבוהים, אולם (לרוב) אנו מתאכזבים מכך שלא כל הציפיות והחלומות מתגשמים. איך אפשר ללמוד לקבל את האכזבות שהחיים צופנים בחובם? כאשר אנשים מתקשים להתמודד עם האכזבות הבלתי נמנעות בחייהם הם עלולים לחפש "אשמים" למצב הלא רצוי בו הם נמצאים. האדם שהכי קל להאשים בבעיות שלנו הוא בן או בת הזוג שלנו. אם יש לנו קשיים כלכליים, או קשיים חינוכיים בחינוך הילדים, או קשיים עם מטלות הבית, לפעמים הכי פשוט להסביר לעצמנו כי כל הבעיות האלו הן "בגללו" או "בגללה". הבעיה היא, שאנו לא מסייעים לעצמנו כאשר אנו מאשימים מישהו אחר במצב שלנו. תרבות "הקורבניות" השתרשה מאד בעולם המערבי וזלגה גם לעולם החרדי ומשפיעה גם עלינו. בתרבות הזו המסר הוא שאנו "קורבנות" שפגעו בהם ועשו להם עוול. הגישה הזו היא גישה ילדותית שנובעת מהקושי להפנים כי בורא העולם מנהל את העולם כפי הבנתו ולא לפי הבנתינו, גם כאשר זה לא תמיד בדיוק הכי נעים לנו, וכפי שמסופר שהרבי מקוצק אמר: אני לא רוצה לעבוד אלוקים שאני יכול להבין אותו.

איזו תועלת תגיע מהתעסקות בעוולות שעשו לנו (אולי) הבעל, או האישה, או ההורים, או כל אדם אחר? איך בדיוק תקדם אותנו בחיים ההתעסקות בכך שמישהו אחר לא בסדר? הדרך היחידה לסייע לעצמנו לשפר את חיינו היא לקבל אחריות מלאה על חיינו, ולהתרכז במה שאנו יכולים לעשות, כפי שאמר רבי טרפון " לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" (מסכת אבות, טז, ב). ההבנה שאף אחד לא חייב לנו שום דבר תהפוך את נקודת המבט שלנו, מנקדות מבט ילדותית של קורבניות, לנקודת מבט בוגרת של אסירות תודה. אסירות תודה לבורא עולם על מה שהוא נתן ונותן לנו (למרות שאולי היינו רוצים יותר) ואסירות תודה לבן או בת הזוג על מה שהם נתנו ונותנים לנו (למרות שאולי היינו רוצים יותר).

____________
זאב קרומבי הוא מטפל זוגי ומומחה להתמכרויות התנהגותיות, ודוקטורנט בתחום הטיפול הזוגי בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות [email protected] 
או 0547-822686