ירושלמי- שילוב הלכה ואגדה

בארנו בהרחבה את היחס לאגדה, בשני התלמודים. היום נעסוק בשילוב הלכה ואגדה. כיון שהאגדה, כלומר העולם הרוחני, תופס מקום מרכזי בא"י, הוא מהוה גם בסיס ושורש לקביעת הלכות, שעיקר טעמן הוא רוחני אגדי. בבבלי, לעומת זאת, סבורים שאגדה אינה טעם מספיק לחיוב הלכתי. 

נביא לכך דוגמא, מענייני דיומא. 

מה הטעם לקריאת פרשת שקלים, בשבת זו?

בירושלמי, על המשנה המלמדת על קריאת הפרשה, מסבירים: "ר' לוי בשם ר"ש בן לקיש: צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל, אמר: מוטב שיקדום כספן של בני לכספו של אותו רשע, לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים."

בירושלמי מביאים טעם רוחני מעולם האגדה כשורש החיוב ההלכתי.

בבבלי, כאמור, לא מסבירים הלכה בטעם אגדי. אי אפשר להסביר כמו בירושלמי. לכן בבבלי אומרים שקריאת פרשת שקלים היא חלק מההכרזה על השקלים, האמורה במשנה בתחילת שקלים: "באחד באדר משמיעים על השקלים".

את האגדה שמביאים בירושלמי, על הקדמת שקלי ישראל לשקלי המן, מביאים גם בבבלי, כנופך נוסף בהסברת ההלכה, במסגרת סדרת האגדות על המגילה, ומסיימים "והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים", בהתאם לבבלי שאומר שגם פרשת שקלים היא חלק מן ההכרזה.

לסיכום, בבבלי דברי אגדה אינם מחייבים הלכה. כשיש איזו הנהגה ששורשה בדברי אגדה, היא נחשבת "עצה טובה", והעובר עליה לא נקרא עבריין.

זאת אומרת, שבדרכי הנהגת החיים בא"י, העולם הרוחני תופס מקום חזק בנפש, והאגדה היא דבר שחייים אותו, וקובעים על פיו הלכות.