ירושלמי- "וְנִסְכֹּ?ה יַ?יִן רְבִיעִ?ת הַהִֽין"

המשנה במסכת ברכות אומרת שעל פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ", חוץ מן היין, שעליו מברכים "בורא פרי הגפן". זאת אומרת, שלולא שבחו המיוחד של היין, "הַֽמְשַׂמֵּ?חַ אֱ-לֹהִ?ים וַאֲנָשִׁ?ים", היינו מברכים גם על יין "בורא פרי העץ". ובאמת על שמן זית, שאין בו מעלה מיוחדת כמו היין, מברכים "בורא פרי העץ" (בתנאים מסויימים).

היין, וכן השמן והפת, נוצרים על ידי תהליך שנעשה בפרי.

בתלמוד הירושלמי אומרים, שכמו שהיין הוא בכלל שאר פירות האילן שמברכים עליהם "בורא פרי העץ", אף על פי שהוא נעשה על ידי שחיקת הפרי המקורי, כך בכל הפירות כולם, אף על פי שהם שחוקים ומרוסקים, מברכים עליהם את ברכתם המקורית, "העץ" או "האדמה", ולא "שהכל".

אבל בתלמוד הבבלי חולקים על זה. לדעת הבבלי שינוי הפרי מצורתו המקורית, מוציאה אותו מכלל ברכת "העץ" או "האדמה", ויש לברך עליו "שהכל". חוץ מיין ושמן, שהם הייעוד המקורי של הפרי, ולכך נטעו את העץ. אבל שאר הדברים שנשחקה צורתן, יצאו מכלל ברכתם המקורית.

במח נחלקו התלמודים?

לפי הבבלי הברכה היא על הפרי בצורתו החיצונית המקורית. אם הפרי השתנה, הוא יצא מכלל ברכתו. יין ושמן הם חידוש מבחינה זו, שאע"פ שצורתן המקורית בטלה, כיון שהייעוד של העץ הוא היין והשמן, ולכך נטעו את האילן, לכן הברכה נשארת גם אחר השינוי. אבל זה חידוש, ולכן חל כאן הכלל "חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו". ההבנה הבסיסית היא שכאשר הפרי משתנה מצורתו החיצונית, הוא יורד ממעלתו, ואין מברכים עליו את ברכתו המקורית.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי מבינים שהברכה המשובחת על היין, מלמדת על כלל הפירות, שאע"פ שהם שחוקים, הרי הם עדיין בכלל שבחם המקורי. בירושלמי מבינים שהברכה היא על ערכו הפנימי של הפרי, וביטול צורתו החיצונית אינה מבטלת את ברכתו.

ההבדל העקרוני בין התלמודים מובן מאליו. בירושלמי מתייחסים לערכו הפנימי של הפרי. לעומת הבבלי, שבו מתייחסים לצורתו החיצונית. "ואלו ואלו דברי א-לקים חיים".