ירושלמי- למה צריך גם בדיקת חמץ?

"תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם"

בספר "לחזות בנעם" ביארנו את שורש תקנת הבדיקה כפי שעולה מהתלמוד הירושלמי. ניתן לעיין שם.

נתמקד היום בביטול החמץ, המתלווה אל הבדיקה. 

בבבלי אומרים שמהתורה "בביטול בעלמא סגי", כלומר מצות ביעור חמץ יכולה להיעשות ע"י שמבטל החמץ בליבו (רש"י ורמב"ם). אפילו עוגה נאה, בטל שם חמץ ממנה ע"י שמבטל החמץ בלבו. אעפ"כ חז"ל תיקנו לבדוק חמץ, לוודא שבפועל אין חמץ ברשותו. 

מדוע חייבו חז"ל לבדוק, אם ניתן לבטל?

התשובה לזה מדוייקת בלשון הגמרא: "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי (= מספיק)". הביטוי "בעלמא" בא לומר שזה שהביטול הוא רק במחשבה, זה חסרון. ולכן חז"ל ראו צורך לחזק את הביטול ע"י מעשה. הרמב"ם אומר, שאפילו שאומרים את נוסח הביטול אחרי הבדיקה, בעצם הביטול חל כבר קודם הבדיקה. כלומר, הבדיקה היא מעשה שנובע ממחשבת הביטול. לשון הרמב"ם (https://did.li/g1HlC): "שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק". 

הדברים הללו מזכירים את דברי הרב זצ"ל (אוה"ק ג עמ' רפח), "בחו"ל אין מתגלה כי אם הערך של המעשה". כיון שהביטול מהתורה הוא רק במחשבה, יש צורך לחזקו במעשה. 

נמצא אפוא שבבבלי מבואר שהביטול מתקיים במחשבה ובמעשה. 

אבל כידוע את הביטול אנו אומרים בפה. בדיבור. מה המקור לזה? - בירושלמי. 
לשון הירושלמי (פ"ב ה"ב): "רב אמר: צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל." 

אגב, יש לשים לב שבירושלמי אמירת הביטול באה בלשון הקודש, ולא בלשון ארמית, שהיתה שפת הדיבור הרגיל. נראה שיש ללמוד מכך, שאין זו רק אמירה שבאה להוציא בפה את מה בלב, אלא היא עצמה פועלת ומחדירה אל האדם את ביטול החמץ. באותה פיסקה הנ"ל, הרב קוק אומר שבא"י מתגלה ערך הדיבור והמחשבה. 

נמצא שביטול החמץ נעשה אצלינו במחשבה בדיבור ובמעשה!

נזכה בע"ה להתנקות מהחמץ בכל בחינות החיים, ועל ידי זה להידבק בעולמה של המצה. ועיין בשיעורו של הרב יהושע וויצמן, אבי מורי שליט"א, על הדביקות במצה במחשבה בדיבור ובמעשה.