כאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל, גם המצוות חוזרות למעלתן העליונה, וקיום המצוות הוא חיים טובים וטבעיים, ואמיתותם מורגשת

תגיות:ירושלמיבבלילימוד תורה />
לתת צדקה לעני - זו זכות או חובה?
 
דיון זה עולה בהקשר של קידושי אשה.
 
אדם שאמר לאשה: "הרי את מקודשת לי בכסף זה", והיא ענתה לו: "תן אותו לעני". האם לכשיתן לעני את הכסף, היא תהיה מקודשת או לא?

נחלקו בזה התלמודים.
 
בבבלי אומרים שהיא אינה מקודשת (קידושין ח). ואפילו שהוא עני שרגיל לאכול על שולחנה, ועכשיו האיש נותן לעני אוכל במקומה, והיא כביכול מרוויחה מזה, היא אינה מקודשת. מדוע? כי כשהיא אומרת "תן את הכסף לעני", כוונתה לומר: כמו שאני מחוייבת לתת צדקה, כך אתה מחוייב.

אבל בתלמוד הירושלמי אומרים שהיא מקודשת. מדוע? בירושלמי מסבירים (קדושין ב א), שכשהיא אומרת "תן את הכסף לעני", היא רוצה לתת את כסף קידושיה לעני, והיא מעדיפה שדווקא היא תתן לעני, כדי להנות מכך שהיא עושה טובה לעני.
 
מה שורש ההבדל? ממה הוא נובע?
 
יש כלל מפורסם בבבלי: "מצוות לאו להנות ניתנו". מסביר רש"י: "לאו להנות ניתנו לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו". לכן האשה "מנדבת" את האיש לקיים את החובה לתת צדקה לעני, והיא אינה חפצה לזכות בכסף בעצמה ולתת ממנה לעני. נתינת הצדקה היא עול עליה, וכשהיא אומרת לו לתת לעני, היא בעצם רוצה שהוא יקיים את החובה הזאת ולא היא. לכן אינה מקודשת בכסף זה.
 
אבל הירושלמי חולק על הכלל הזה, וכבר העיר על כך הריטב"א. לכן בירושלמי אומרים שהאשה מתכוונת לזכות בכסף, ושהצדקה תהיה דווקא ממנה, כדי שהיא תעשה את הטובה הזאת לעני. טבעי וטוב לאשה לתת את הכסף לעני. היא מרגישה שהיא זכתה בכסף ונתנה לעני. לכן היא מקודשת בכסף זה.
 
כאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל, גם המצוות חוזרות למעלתן העליונה, וקיום המצוות הוא חיים טובים וטבעיים, ואמיתותם מורגשת.