ירושלמי- הלכה והתרגזות בדרך...

כשאדם נמצא בדרך, שלא במקום יישוב מסודר, הוא צריך זהירות ושמירה. האם ההתעסקות בתורה בדרך, מועילה לכך, או שהיא עלולה להפריע לשלום הדרך?

יש בזה הבדל בין התלמודים.

בבבלי (תענית י): "אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך". זאת אומרת, שהעיסוק בדבר הלכה עלול לשבש את הדרך. מדוע? כיון שכאשר עוסקים בדבר הלכה מתווכחים וזה גורם לרוגז.

תוספות שם מעירים: "ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה."

כוונתם למדרש בראשית רבה, שכידוע נכתב בא"י ע"י חכמי הירושלמי, וזו לשונו: "אמר להם.. ואל תעמידו עצמכם מדברי תורה!"

בתורת א"י לא חוששים מהעיון בדברי תורה. אדרבא, מסתבר שככל שיותר מתעמקים בתורה כך השמירה בדרך גדולה יותר.

את שורש ההבדל בין תורת חו"ל לתורת א"י, ביחס לדיונים של ת"ח בדבר הלכה, מבארים בבבלי (סנהדרין כד): "אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה."

בארץ ישראל, ברור שגם כאשר יש דעות שונות, יש נועם, כי אור הכלל המאיר ומחבר את הפרטים, שורה על החכמים, וממילא ההבדלים בין הדעות אינם מחבלים ומרגיזים אלא נעימים.