ירושלמי- כמה שנות אבותינו...

בירושלמי בתחילת מסכת ברכות עוסקים בשיעור המרחק בין השמים לארץ. אחת השיטות אומרת שהמרחק הוא מהלך חמש מאות שנה, וההסבר הוא: "כִּשְׁנֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים - ("אשר נשבע ה' לאבותיכם) כִּימֵי הַשָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".

הפירוש הוא שסכום שנותיהם של שלושת האבות הוא חמש מאות שנה, והכתוב רומז לכך, ש"אבותיכם" שווה לזמן הליכה של מרחק כמו בין שמים לארץ.

אמנם החשבון המדוייק הוא חמש מאות ושתים שנים (אברהם חי 175, יצחק 180 ויעקב 147). מסבירים המפרשים שכיון שאברהם אבינו הכיר את בוראו בשנתו השלישית, לא מחשיבים את השנתיים הראשונות שלו.

נראה שמשמעות הדרשה היא שהאבות בשנות חייהם הלכו וחיברו את השמים לארץ.

כמובן שהחיבור הזה בין השמים לארץ עיקרו בארץ ישראל. בזוהר הקדוש דורשים את הכתוב "הניצנים נראו בארץ" על האבות, שרק בארץ ערכם מתגלה.

נראה שזאת הסיבה לכך שבנוסחאות של תפילות המובאות בירושלמי, בדרך כלל הפתיחה היא "א-להינו וא-להי אבותינו", לעומת הנוסחאות המקבילות שבבבלי, שבהן הפתיחה היא "א-להינו". בארץ אבותינו ערכם של האבות נוכח בפתח כל תפילה.

שנות האבות מוזכרות בעוד מקום בירושלמי בהקשר נוסף. במסכת יומא בירושלמי (ו ה) דורשים כך:

"רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כִּשְׁנֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְאִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע – כַּצֶּמֶר יִהְיוּ."

אם האדם לא חטא כל כך, כמו שנות אבות הראשונים, אז הוא לא ניתק את הארץ מהשמים, ועוונותיו מלבינים לגמרי.

"שני אבות הראשונים" מחברים את "השמים על הארץ". חברון - מאז ולתמיד.