ירושלמי- הגדרת זמן ה"לילה" וזמן ה"חושך"

בתלמוד יש סוגיא ארוכה העוסקת בגדרי זמן בין השמשות וצאת הכוכבים. בבבלי סוגיא זו היא במסכת שבת, בעניין זמן בין השמשות של כניסת שבת. בירושלמי סוגיא זו נמצאת בתחילת מסכת ברכות, סביב עניין זמן קריאת שמע שהוא צאת הכוכבים.

בירושלמי שואלים שאלה: אם הגדרת הלילה הוא כשיש שלושה כוכבים, מדוע לא נאמר שגם בשחר כל עוד יש שלושה כוכבים זה עדיין לילה? הרי ידוע שבזמן עלות השחר, שזה יום, יש הרבה כוכבים.

עונים על כך כמה תשובות. הגר"א מדגיש את אחת מהן: "הַבֹּקֶר אוֹר" - התורה קראה לאור בוקר. והגר"א מסביר: הירושלמי מבאר שיש הבדל בין הגדרת היום להגדרת הלילה. התחלת היום מוגדרת על ידי האור, והתחלת הלילה מוגדרת על ידי הכוכבים. 

ביאור: הלילה לא מוגדר על ידי העדר אור, כלומר על ידי מה שאין בו, אלא על ידי מה שיש בו - הכוכבים. הלילה הוא לא זמן שבו לא רואים את הארץ כי יש חושך, אלא הוא זמן שבו רואים את השמים, כי המציאות הקרובה נחשכת וזה מאפשר לראות למרחוק. נמצא שבלילה אנחנו נפגשים עם השמים, וביום עם הארץ. 

הבדל מהותי זה מסביר מדוע יש שני סימנים לבין השמשות. בשני התלמודים יש שני סימנים, האחד הוא על ידי מידת האור, הנמדדת על ידי צבע השמים, והשני על ידי מספר הכוכבים. כיון שהגדרת היום היא אור והגדרת הלילה היא כוכבים, לכל אחת מהגדרות אלו יש מערכת סימנים משלה. 

מדוע בבבלי לא דנים בגדרי צאת הכוכבים בתחילת מסכת ברכות, כמו בירושלמי?

התשובה היא שיש הבדל בין הגדרת זמן קריאת שמע בבבלי להגדרתו בירושלמי. בבבלי הזמן הוא זמן שכיבה. בגמרא יש הרבה שיטות מהו בדיוק זמן שכיבה, ולחלקן הוא מוקדם מצאת הכוכבים. משמע שגם מי שסובר שהזמן הוא צאת הכוכבים, זה מפני שזה זמן שכיבה, ולא בגלל שזה התחלת הלילה. בירושלמי הזמן הוא תחילת הלילה, שהוא צאת הכוכבים. הנפקא מינה בין ההגדרות הללו הוא מה דין קריאת שמע בבין השמשות. אם הזמן של צאת הכוכבים הוא מפני שזה זמן שכיבה (בבלי), אז קודם לכן זה לא זמן שכיבה ולא יצא ידי חובתו כלל. אבל אם ההגדרה היא לילה (ירושלמי), אז מי שקרא קודם לכן ספק קרא ספק לא קרא. וכך אומרים בירושלמי.  

נראה שיש הבדל משמעותי בין הגדרת זמן קריאת שמע בבבלי לירושלמי. בבבלי העניין הוא להאיר את הזמן שבו האדם נפגש עם חסרון האור. האדם לא יכול לעבוד גם מפני החשיכה וגם מפני העייפות, כדברי הבבלי בעניין זה (ד ע"ב) "אדם בא מן השדה בערב והוא עייף". הלילה במובן זה הוא העדר אור. זמן של חסרון. כמו הגלות. בבבלי גם שינו את נוסח הברכה בערב מ"אמת ויציב" ל"אמת ואמונה". הלילה הוא זמן של חוסר יציבות וצורך באמונה. 

בירושלמי הזמן הזה הוא התחלה חדשה. ובאמת בפועל היו קוראים את שמע וברכותיה בסוף סדר היום, בסמוך לשינה, שעל ידה האדם באמת מתחיל להתחדש ביום חדש.