יש לשים לב לכך שטו בשבט הוא ראש השנה לאילן, אבל לא לנטיעה. המשנה שם אומרת שאחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה

תגיות:ירושלמיבבליטו בשבט />לומדים את זה מתוך קריאה מיוחדת בפסוקים: "שָׁלֹ?שׁ שָׁנִ?ים יִהְיֶ?ה לָכֶ?ם עֲרֵלִ?ים לֹ?א יֵאָכֵֽל׃ וּבַשָּׁנָה? הָרְבִיעִ?ת (יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה')". לומדים חכמים שיש כאן רמז לכך, שלמרות שהערלה היא שלוש שנים, יש פעמים שהיא ממשיכה גם בשנה הרביעית לנטיעה. ופירשו חכמים, שזה עד טו בשבט. 

[יש מחלוקת ראשונים האם שנות הערלה תמיד ממשיכים עד טו בשבט (ר"ן), או שזה רק בתנאי שהערלה לא חורגת מגבול של שלוש שנים מיום ליום (רמב"ם)]

כאמור, ההלכה הזאת, עם המקור שלה בכתוב, מובאת בשני התלמודים. אבל התלמוד הירושלמי מאיר את הטעם שבה. לשון הירושלמי (ר"ה א ב): "א"ר מנא: מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו."

זאת אומרת, שכיון שאחרי שלוש שנים הנטיעה הופכת לאילן, לכן היא נכנסת לגדרי שנת האילן, שראש השנה שלו הוא טו בשבט. 

תוספת ביאור: בתחילת דרכה, הנטיעה זקוקה לטיפולו המסור של האדם, ולכן ראש השנה שלה הוא אחד בתשרי, שהוא ראש השנה של האדם. 

לאחר שנות הערלה, הנטיעה מתחזקת והיא נעשית אילן (איל = חזק, כמו "אֵילֵי הָאָרֶץ"), "לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד טו בשבט" (לשון רש"י ר"ה י ע"א)

בטו בשבט לא אומרים תחנון. הקשר בין האילן לבין האדם, בא לידי ביטוי גם בכך שבתחילת דרכו, בטרם נחשב אילן חזק אלא נטיעה רכה, השנים נמנות לפי ראש השנה של האדם. הקשר בתחילת הדרך, הוא סימן לקשר עמוק בין האדם לבין העץ.