ירושלמי- מתחיל בגנות ומסיים בשבח

המשנה אומרת שסיפור יציאת מצרים צריך להיות בנוי בסדר של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

ובגמרא מסבירים (קטז ע"א):

"מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו; (ושמואל) [ורבא] אמר: עבדים היינו."

רב הוא מראשוני האמוראים, מתלמידי רבי יהודה הנשיא, והוא ירד לבבל מארץ ישראל, ובגמרא מובא בשמו "עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל". הוא אומר שהגנות כאן היא רוחנית, של עבודה זרה.

בבבלי מביאים שיטה אחרת (ברוב הגירסאות בשם רבא, ובמיעוטן בשם שמואל), שהגנות היא גשמית חומרית, של עבדות.

הרמב"ם מסביר שהמחלוקת מהי הגנות, היא גם מחלוקת מהו השבח (חמץ ומצה ז, ד):
"וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו."

בירושלמי מביאים רק את שיטת רב (י, ה):
"רב אמר: מתחילה צריך להתחיל 'בעבר הנהר ישבו אותיכם וגו' ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר' וגו'."

בירושלמי מביאים רק את הגנות הרוחנית.

מעבר להבנה הבסיסית שבגלות העיקר הוא הגנות המעשית ובא"י עיקרה הוא הגנות המחשבתית הרוחנית, יש כאן עניין נוסף ביחס לעבודה זרה, ששורשה הוא בארץ ישראל דווקא. כיון שעיקר עבודת ה' הוא בא"י, כך עיקר המושג של ע"ז הוא כאן. "גויים שבחו"ל לאו עובדי עבודה זרה הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם". "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הם", כיון שנתרחקו מארץ ה'.

לכן בא"י חשים בחוזק הגנות של עבודה זרה, וזה מספיק בשביל לחוש את החירות של ליל הסדר. בגלות זה לא מספיק, וצריך להוסיף גם את העבדות וחירותה המעשית בשביל לחוות היטב את שבח יציאת מצרים.

באורות הקודש (ב רפח), הרב זצ"ל אומר שבחו"ל אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל מתגלה קדושת המחשבה. וניתן לראות גם בסוגייתנו ביטוי לכך.

"אַדִּיר הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב" ושם נעבדו בלבב שלם.