בארץ ישראל, ההלכה מאירה ומושפעת מהאגדה. זה כוחו של התלמוד הירושלמי

תגיות:ירושלמיבבלילימוד תורה />
מערכת המשפט בישראל עוברת מבלעדיות של משה רבנו, אל מערכת הבנויה מדיינים הצומחים מתוך העם. חז"ל מדריכים את הדיינים (אבות ד ח): "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד (הקב"ה)". משנה זו, כמו כל מסכת אבות, מוגדרת כדברי אגדה. מבחינת ההלכה אומרים חז"ל (בבלי סנהדרין ה א): "דיני ממונות בשלושה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי".

מה היחס בין ההלכה לאגדה, בסוגיא זו?

בסוגיית הבבלי הנ"ל אין התייחסות למשנה באבות. תוספות מעירים על כך, ואומרים שהמשנה באבות היא עצה טובה, אך אין זה מעכב.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי (סנהדרין א א), אומרים שיש מקרים שבהם דיין שדן וטעה, יתחייב לשלם. מפני מה? מפני "שהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה, דתנינן אל תהי דן יחידי שאין דן יחיד אלא אחד." הוא משלם כיון שלא הלך בעצתה הטובה של המשנה באבות.

למדנו אפוא, שבתלמוד הירושלמי האגדה של מסכת אבות חודרת לתוך הסוגיא ההלכתית, ועל פיה נקבעת ההלכה שבמקרה מסויים של טעות, הוא ישלם מתוקף אותם דברי אגדה.

סיכום: בבבלי האגדה אינה חלק מהשיח ההלכתי. לעומת הירושלמי, ששם האגדה חודרת לסוגיא ההלכתית, ומשפיעה עליה.

הרב קוק זצ"ל לימד (אגרת קג), שהאגדה משתלשלת משורש הנבואה בישראל, וההלכה משורש החכמה. ולכן, בארץ ישראל, ארץ הנבואה, יש רושם לדברי האגדה בתוך ההלכה. אולם בחו"ל, שאינה ראויה לנבואה, הם מקצועות נפרדים. ומסיים הרב: "וזה החילוק טבע את חותם ההבדל בין בבלי לירושלמי." (להרחבה: עיין במה שכתבנו בספר "לחזות בנעם" עמ' 42, 259)

בארץ ישראל, ההלכה מאירה ומושפעת מהאגדה. זה כוחו של התלמוד הירושלמי.
התפקיד של תלמודה של בבל, שאינה ראויה לאור הנבואה, הוא לפתח את עוצמת החכמה בישראל, על ידי השכל, שראוי בכל מקום. "והזמן דורש כעת להחזיר את ההופעה לאיתנה" (הרב קוק), ולאחד את ההלכה עם האגדה.