ירושלמי- כח הדיבור

"לֹא? אִ?ישׁ דְּבָרִ?ים אָנֹ?כִי"
בהרבה עניינים בגמרא מצאנו שכאשר יש הסכמה בדיבור על איזה דבר, נותנים לזה תוקף ע"י קנין סודר. כגון בחתונה, הבעל מתחייב לאשתו בחיובי הכתובה, ועושה קנין, המתבצע על ידי הגבהת איזה כלי.

קנין זה שכיח מאוד בתלמוד הבבלי, אבל בתלמוד הירושלמי הוא לא מוזכר כלל.

מה משמעות הדבר?
בבבלי, כאשר יש הסכמה באיזה ענין על ידי דיבור, נותנים לזה תוקף על ידי מעשה קנין.

בתלמוד הירושלמי אין צורך בזה, כיון שיש הבדל בין ארץ ישראל לגלות בענין הדיבור. הזוה"ק אומר (ב כה) שהדיבור היה בגלות, ולכן דיבורו של משה היה סתום, עד שניתנה תורה לישראל, והענין נפתח. הרב קוק אומר ש"בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובא"י הערך של הדיבור".

לכן בחו"ל הדיבור אינו בתוקפו, והוא זקוק למעשה כדי לחול. רק בארץ ישראל מתגלה ערך הדיבור, ולכן הוא לא זקוק למעשה כדי לקבל את ערכו.