ירושלמי- סנדל מסומר ומספר המסמרים

במסכת שבת מלמדת המשנה שאסרו חכמים לצאת בשבת עם סנדל המסומר, כלומר סנדל שיש בתחתיתו מסמרים. בבבלי אומרים שטעם הגזירה הוא מפני מעשה שהיה, שהיו הרבה אנשים במקום אחד, ומתוך לחץ גדול שארע "דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים".

בירושלמי יש הסבר נוסף, שהיו הנשים רואות או שומעות אותו ועל ידי כך מפילות עובריהן.

על כל פנים, בתלמודים מובא שאם יש קצת מסמרים מותר. וכמה?

בבבלי אומרים שאם המסמרים עשויים לנוי, זה מותר. ויש כמה דעות: חמש, שבע או שלוש עשרה. לא מסבירים בבבלי מה טעם יש בדבר.

בירושלמי אומרים כך (ו, ב):

"כמה מסמרן יהו בו? רבי יוחנן אמר: חמשה, כחמשה ספרי תורה. ר' חנינא אמר: שבעה, "[ברזל ונחושת מנעליך] וכימיך דבאך"... דרש ר' אחא בשם רבי חנינא: תשעה [ובמקבילה במדרש מובא: כנגד תשעה ירחי לידה]. רבי היה נותן שלשה עשר בזה ואחד עשר בזה, כמנין משמרות, "וכמסמרות נטועים" – מה משמרות עשרים וארבעה אף מסמרים עשרים וארבעה."

טעמים אלו לא מובאים בבבלי. נראה שהסיבה לכך היא שבבבלי לא מבססים חיוב הלכתי על דברי אגדה. דברי אגדה כוחם יפה לתת נופך או עצה טובה, אבל אינם יכולים להיות הבסיס והטעם המחייב.

בארץ ישראל רגילים בחיבור הלכה ואגדה, וסוגיא זו היא דוגמא לכך.

הרב קוק זצ"ל (אגרת קג) מסביר שהאגדה שייכת לעולם הנבואה, ולכן היא מופיעה בעיקר בארץ ישראל, ארץ הנבואה. בחו"ל כוחה חלש יותר, ולכן שם היא לא מתחברת עם ההלכה.

בארץ ישראל אנשים חיים באופן ממשי את עולמם הרוחני עדי כדי קישור ההלכות עם פנימיות התורה.