ירושלמי- ערכה של השלימות גם בצומח

"אֶת־זֶה? תֹּֽאכְל?וּ"
האם אדם שאכל זית, חייב בברכה אחרונה?

אפילו ששיעור אכילה לחיוב ברכה אחרונה הוא "כזית", מי שאכל את הפרי זית לא אכל כשיעור זה, כיון ששיעור כזית הוא נפח של זית עם הגרעין, וכשאכל כזית הרי אכל בלא הגרעין. לכן אומרים בבבלי שלא יברך ברכה אחרונה על זית אחד, אלא אם כן הוא היה הזית גדול. כשהוא גדול, שיעור האוכל שבו הוא כשיעור זית בינוני עם הגרעין.

וכך מסופר בבבלי (ברכות לח): "אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח, ובריך עליו תחלה וסוף..." אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: רבי יוחנן איך מברך על זית מליח, הרי כיון שהוא ללא הגרעין, הוא כבר לא בשיעור כזית. אמר לו: וכי אתה סובר שהשיעור הוא כזית גדול? הרי כזית בינוני צריך. והזית שהביאו לפני רבי יוחנן, זית גדול היה, שאף שהוציאו את הגרעין, נשאר שיעור כזית בינוני באוכל שלו.

בירושלמי מסופר סיפור דומה (ברכות תחילת פרק שישי): רבי יוחנן לקח זית ובירך עליו תחילה וסוף, והיה רבי חייא בר אבא מסתכל עליו (בתמיהה). אמר לו אבי יוחנן: בבלי! למה אתה מסתכל עלי, וכי אינך סובר שעל מין משבעת המינים מברכים לפניו ולאחריו? בודאי גם רבי חייא סובר כך, אלא מדוע תמה? – כיון שהגרעין ממעט את הזית (ואין כאן שיעור כזית). ומדוע רבי יוחנן ברך בכל זאת ברכה אחרונה? – כיון שאכל בריה, כלומר דבר שלם.

נחלקו אפוא התלמודים, האם ערך השלימות שבפרי השלם נותן לו חשיבות, ומחייבת ברכה עליו.

בירושלמי מבינים שערך השלימות שבפרי נותנת לו חשיבות, אף שאינו כשיעור כזית. עיקרון זה של "בריה", שאומר שכאשר הדבר שלם הוא בעל חשיבות אף שאין בו כשיעור.

דבר זה ידוע גם בבבלי בעניין בעלי חיים. וזה מופיע כבר במשנה במסכת מכות. בירושלמי מתחדש שעיקרון זה קיים גם בבריה שלימה מן הצומח. ערך השלימות שבחי גלוי ומובן, שהחיות שיש בו נותנת חיים לכלל הגוף. המבט הכללי שרגיל בירושלמי, רואה גם את ערך הכללות שבפרי. אף שאינו גלוי כמו בבעלי החיים.