ירושלמי- בנך מצא מציאה, היא שלך או שלו?

"וַֽיִּגְדְּלוּ? הַנְּעָרִ?ים"

אם בנך מוצא מציאה, היא שלך או שלו?

המשנה במסכת בבא מציעא (יב ע"א) מלמדת שמציאת בנו ובתו הקטנים היא של האב, ואילו מציאת בנו ובתו הגדולים היא שלהם.

בשני התלמודים מביאים את דברי רבי יוחנן, שאומר שההגדרה של קטן וגדול במשנה זו אינה תלויה דווקא בגיל, אלא במצב המשפחתי.

בתלמוד הבבלי אומרים כך: "לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול." זאת אומרת, שהמצב האישי של הבן, כלומר גילו, אינו קובע כאן, אלא דינו תלוי בשאלה האם הוא סמוך על שולחן אביו או לא.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי דברי רבי יוחנן עוסקים רק בגדולים. לגבי גדולים אומר רבי יוחנן כך: "בשאינם טפולין לאביהן, אבל אם היו טפולין לאביהן, מציאתן שלו". זאת אומרת, שכאשר מדובר בקטנים, אכן המשנה מתפרשת כפשוטה, שתמיד מציאתם של האב. אבל בגדולים, מציאתם של עצמם רק אם הם כבר אינם סמוכים לשולחן אביהם. אבל אם עדיין הם טפלים לאביהם, דינם כקטן שמציאתו של אביו.

נחלקו אפוא התלמודים, לגבי קטן שאינו סמוך על שולחן אביו. לפי הבבלי דינו כגדול, ולכן מציאתו לעצמו, ולפי הירושלמי דינו כקטן, ולכן מציאתו שלו.

בתלמוד הבבלי המצב בעולם המעשה – האם הבן סמוך או לא על שולחן אביו, הוא הקובע את היחס בין הבן אל האב. אבל בתלמוד הירושלמי אומרים שגם אם מבחינה מעשית הבן כבר אינו סמוך על שולחן אביו, עדיין מציאתו לאביו. ומה הטעם בזה? כיון שגם אם מבחינה מעשית הוא מסתדר בעצמו, עדיין הוא מוגדר "טפל לאביו". כל עוד הדעת שלו אינה גדולה, גם אם מבחינה מעשית הוא חי בכוחות עצמו, הוא טפל ומחובר לאביו, ולכן גם מציאתו לאביו.

ההבדל בין התלמודים נובע מהבדל כללי ביניהם, האם מה שקובע ה עולם המעשה בלבד, או העולם הפנימי, עולם המחשבה. בבבלי, הדין נקבע לפי המצב בעולם המעשה, - מי מפרנס את הנער, יזכה במציאתו. אבל בירושלמי החיבור הפנימי בין הבן לאביו הוא הקובע את דינו. ולכן קטן לעולם טפל לאביו, בגלל החסרון בדעת שלו.

וכדברי הרב קוק (אורות הקדש ג, רפח), שבחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל מתגלה קדושת המחשבה.