ירושלמי- חמורו של רבי פנחס בן יאיר

בתלמוד מלמדים על חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שהיה חמור בעל מדרגה גבוהה, ולא היה אוכל מאכל שאינו מתוקן. ויש בזה הבדל בין התלמודים.

בבבלי בחולין (ז.) מובא שהוא לא היה מוכן לאכול שעורים שהם דמאי אם אינם מעושרים. בגמרא שואלים מדוע הוא לא אכל, הרי הלוקח דמאי עבור בהמתו פטור לעשר. ועונים, שהפטור הוא רק אם מלכתחילה לקחם עבור בהמתו, אבל אם לקחם לאדם ונמלך אחר כך לתת אותם לבהמתו חייב לעשר, ולכן היה צריך לעשר את השעורים הללו לפני שנותנים לחמור.

מעשה זה מובא גם בירושלמי דמאי (פ"א ה"ג), ושם מובא שחמורתו של רבי פנחס לא אכלה את השעורים שהניחו לפניה, ושאלו את רבי פנחס מדוע, הרי הלוקח לבהמה פטור מן הדמאי, והוא ענה שהחמורה הזאת מחמירה על עצמה. 

נמצא שבבבלי החמור דן עצמו כבהמה, אלא שהיה מרגיש אם השעורים מתוקנים עבור בהמה או לא. אבל בירושלמי החמורה החמירה על עצמה ואכלה רק מה שמתוקן לאדם. לשון רבי פנחס בירושלמי: "מַה נֵיעֲבִיד לְהָדָא עֲלִיבְתָא, דְּהִיא מַחְמְרָה עַל גַּרְמָהּ סַגִּין".

ביאור ההבדל: בארץ ישראל, כשם שהאדם מתעלה, גם בהמתו מתעלית ועולה במדרגתה. יש קשר פנימי עמוק בין האדם לבהמתו. הבהמה הזאת עלתה במדרגה שראוי לה רק מאכל שמתוקן גם לאדם, בשונה משאר בהמות, שמאכלן פטור מלעשר דמאי. בבבלי העילוי היה שידעה מה מותר לה כבהמה ומה לא, אבל היא נשארה בהמה כמו כשהיתה. בחוץ לארץ העולם החומרי אינו מחובר לקדושה. 

ומעניינים בהקשר זה דברי הרמח"ל ב"אדיר במרום": "והנה ודאי שאם ירד האדם ירדו גם הבהמות, והם הבהמות של עתה. אך נשארו איזה בהמות ממדרגות אותם של אדם הראשון, והיינו חמורו של רבי פנחם בן יאיר ודומה לו". הרמח"ל מלמד על הקשר בין האדם לבהמה. נראה שקשר זה מופיע בארץ ישראל.