ירושלמי- היחס לממון האישי ולגזילה

"וְהֵשִׁ?יב אֶת־הַגְּזֵלָ?ה אֲשֶׁ?ר גָּזָ?ל"

המשנה בסוכה אומרת : "לולב הגזול והיבש פסול". מדוע לולב גזול פסול? בשני התלמודים מביאים משל, להסברת הפסול.

בבבלי (סוכה ל): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה... ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'כי אני ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה'? משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו תנו מכס למוכסים, אמרו לו והלא כל המכס כולו שלך הוא, אמר להם ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר 'אני ה' שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה' – ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל."

בבבלי מלמדים שמצד עיקר העניין אין משמעות לבעלות כלפי הקב"ה, כיון שהכל שלו. הסיבה שבכל זאת הקב"ה אומר לא להביא קרבן (וכן לולב) גזול, היא כדי שילמדו לא לגזול אחד מהשני. הפגיעה של הגזל היא בחבירו, והקב"ה מלמד אותנו לחיות באופן מתוקן.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי אומרים: "תני רבי חייה: 'ולקחתם לכם' משלכם ולא הגזול. א"ר לוי: זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה? לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד, ונמצא משלו (= שגזלו מהשלטון). אמרו: אי לו לזה, שנעשה סניגורו קטיגורו!".

הגוזל מחבירו, הרי הוא בעצם גוזל מהקב"ה, וכשהוא מהלל את הקב"ה ע"י החפץ שגזל, מתהפך ההילול לפעולת התרסה כלפי ה'.

שיטת הירושלמי היא שהבעלות של כל אחד על ממונו אינה רק עניין של סדרי חיים בין בני אדם, אלא היא עניין א-לוקי. הקשר בין האדם לממונו הוא משמעותי כלפי ה'.

מה ההבדל בין התלמודים?

לפי הבבלי עיקר מטרת הבעלות היא מעשית, כדי שיהיה לכל אחד במה להשתמש. לעומת זאת לפי הירושלמי, תכלית הבעלות אינה רק כדי שיהיה לו במה להשתמש, אלא יש לה ערך עצמי. הרב חרל"פ מסביר, שכמו שהקב"ה "קונה שמים וארץ", ובוודאי אין זה כדי להשתמש, כי הוא יתברך אינו צריך לבריותיו, כך גם קניין האדם, יש לו ערך עצמי, רוחני, חוץ מהצורך המעשי.

החשיבות בדגש של הבבלי היא גדולה, וכמו שאמר ריב"ז לתלמידיו (ברכות כח): "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי! תדעו כשאדם עובר עברה אומר שלא יראני אדם."