ירושלמי- היחס לאומנות וממילא להוצאה בשבת

כאשר אדם מוציא חפץ בשבת מרשות לרשות, הוא עובר על איסור הוצאה רק אם הוציא את החפץ בדרך הרגילה, כדרך המוציאים. למשל, אדם רגיל שהוציא מחט בשבת כשהיא תחובה בבגדו הוא פטור. ככה לא רגילים לשאת מחט. 

אבל דרך האומנים להוציא את כלי אומנותם באופן מיוחד. למשל דרכו של חייט להוציא מחט תחובה בבגדו, כדי שיראו שהוא חייט. זה סוג של פרסומת. וכן שאר בעלי אומנות דרכם לשאת על צוואריהם או באזנם את כלי אומנותם, כדי שידעו את אומנותם ויעסיקו אותם. 

אומן שמוציא בשבת בדרך זו, האם זה נקרא הוצאה כדרך המוציאים?

נחלקו בזה רבי מאיר ורבי יהודה. כך מובא בשני התלמודים, על המשנה השלישית במסכת שבת - "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה". 

רבי מאיר אומר, שאם אומן הוציא כך הוא פטור, כיון שלא הוציא כדרך המוציאים. רבי יהודה אומר: "אומן דרך אומנותו חייב". 

יש לבקש ולהבין את שורש מחלוקתם.

ונראה שנחלקו בחשיבותה של האומנות. 

רבי מאיר סובר שאין כל כך חשיבות עצמית לאומנות. אדם זקוק לה כדי לחיות, אבל זה בעל כרחו, ולכן דרך האומנות אינה חשובה מספיק בשביל להגדיר את ההוצאה שהיא הוצאה כדרכה. 

רבי יהודה מבין שהאומנות היא חשובה מאוד, והעיסוק הרב של האנושות באומנות, לא דבר ריק הוא. ולכן הוא אומר שדרך אומנותו נחשבת הוצאה כדרכה וחייבים עליה בשבת.

נראה שזה הכיוון להבנת מחלוקת התנאים.

המחלוקת הזאת אינה רק בין התנאים אלא גם בין התלמודים. 

הפוסקים מבינים מסוגיית הבבלי שהלכה כרבי מאיר. לעומת זאת, העירו האחרונים שמסוגיית הירושלמי משמע שההלכה היא כמו רבי יהודה. 

מחלוקת התלמודים הזאת דומה למה שדיברנו שבוע שעבר. רואים בכמה סוגיות, בהקשרים שונים, שנחלקו התלמודים ביחס לאומנות, האם היא עניין של לכתחילה, והיא חלק מעבודת ה' הנדרשת מן האדם בעולם הזה, או שאין לה ערך עצמי, אלא היא נצרכת כדי שהאדם יוכל לעבוד את ה' בתורה ומצוה. 

בירושלמי האומנות היא בעלת ערך עצמי, ובבבלי לא.

דורנו, השואב את אורות חייו משני התלמודים, ידע איך לקבל את האור שבירושלמי עם האור של הבבלי, ויחדיו יאירו באור שבעתיים.