ירושלמי- עד שתכלה רגל מהשוק, בתפילין

הביטוי המפורסם מהלכות חנוכה "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" הביא אותנו לעסוק קצת בעניין הנחת תפילין, כיון שגם שם הוזכרו בחז"ל ביטויים אלו (מנחות לו):
"ועד מתי מניחן? עד שתשקע החמה, רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק, וחכמים אומרים: עד זמן שינה".

אגב, גם בירושלמי (עירובין י א): "ואית דבעי מימר מצותן עד שתיכלה רגל מן השוק".

בבבלי מוזכר בכמה מקומות שיש מחלוקת האם לילה זמן תפילין או לא. ורוב הראשונים הבינו שההלכה בבבלי היא לילה זמן תפילין, ואין הלכה כמי שאומר שהמניח תפילין בלילה עובר בלאו.

בירושלמי לא מוזכרת כלל שיטה האומרת שלילה הוא זמן תפילין. (אולי יש רמז לשיטה כזאת, אבל היא לא מוזכרת ממש, ואין כאן מקום להאריך בזה).

נמצא אפוא שהאמירה "לילה זמן תפילין" מופיעה רק בבבלי, ושם אף הלכה כמותה, לפי ראשונים רבים (מלבד הרמב"ם שכנראה מושפע בזה מהירושלמי).

ונראה שמשמעות השיטה האומרת לילה לאו זמן תפילין, שהיא כאמור שיטת הירושלמי, היא שתפילין זו מצוה שחייב להיות לה זיקה לציבור. מניחים תפילין כשיש מי שרואה אותם. בלילה כל אחד מתכנס בביתו, ואינו נראה, ולכן אסור להניח תפילין כאשר הם מנותקים מהופעתם הכללית.

בבבלי מחדשים שגם לילה הוא זמן תפילין. נראה שהמשמעות היא שגם בגלות הדומה ללילה, מצות תפילין קיימת.

עסקנו בעבר בכך שבירושלמי לובשים תפילין ובבבלי מניחים. בירושלמי לובשים ממש את שם ד'. בבבלי זה רק מונח עלינו.

בגלות הופעת התפילין מצומצמת יותר. בבבלי מחדשים שאעפ"כ יש חיוב תפילין גם במצב של צימצום. מתוך כך גם לילה זמן תפילין.

הדברים מתחברים למה שכתבנו בספר לחזות בנועם בעניין קריאת שמע של ערבית, שבבבלי היא קבלה פנים חדשות, כדי להאיר את הגלות הדומה ללילה.