ירושלמי- רצה זה, כופין לזה

המשנה בתחילת מסכת בבא בתרא מלמדת על הדין של חלוקת חצר השותפין - "השותפין שרצו לעשות מחיצה - בונים את הכותל באמצע". 

בבבלי מסבירים, שכאשר החצר מספיק גדולה - ארבע אמות לכל אחד - השותפים יכולים לחייב זה את זה לחלק את החצר ביניהם ע"י כותל מבדיל, משום היזק ראיה. 

כאשר האדם המשתמש בחצר יכול להיראות ע"י שכנו - זה מוגדר בבבלי כנזק, ומתוקף כך הוא מחייב את שכנו לעשות ביניהם כותל. 

אז אם יכולים לחייב זה את זה בחלוקה, משום היזק ראיה, מדוע המשנה אומרת שזה תלוי ברצון - "השותפין שרצו לעשות מחיצה"? 

על כך עונים בבבלי: "משנתנו בשאין בה - (בחצר, שטח מספיק גדול בשביל לחייב את שכנו לחלוק משום) דין חלוקה". כלומר, כאשר החצר קטנה, אי אפשר לחייב את השכן לחלק אותה, אלא רק אם שניהם רצו בחלוקה, מחייבים אחד את השני להבדיל ביניהם בכותל שמונע היזק ראיה. 

לעומת זאת, בירושלמי בהסבר משנה זו, לא מוזכר כלל מושג של נזק. 

בירושלמי אומרים שמדובר בפשטות בחצר מספיק גדולה, ובאמת האחד יכול לחייב את השני בחלוקה. אז למה כתוב במשנה "שרצו", שלכאורה משמע מלשון זו, שהחלוקה תלויה ברצון שניהם? 

עונים בירושלמי:

"רצה זה - כופין לזה!"

שני דברים חשובים לומדים מהמילים הקצרות הללו.

א. שני השותפים הללו נידונים כאחד. כיון שרצון של אחד מהם בחלוקה מספיק בשביל לכפות אותה על השני, לכן כשאחד רוצה זה נקרא שהם רצו. המבט הכללי של הירושלמי רואה אותם בסקירה אחת. רצון של אחד מהם מגדיר שיש בחצר זו רצון לחלוקה, וחל עליהם דין "השותפין שרצו". 

ב. תוקף החיוב, אינו מטעם הלכות נזיקין, כמו בבבלי. אלא "כופין" לזה. מי "כופין"? - בית הדין. השלטון הכללי - בית הדין - קובע את סדרי החיים בין האנשים, וזה תוקף החיוב.

מדוע בבבלי לא אומרים כמו בירושלמי?

בבבלי המבט אינו כללי, אלא פרטי. כשבית הדין לא בתמונה, אז ההסבר לחיוב בחלוקה ע"י כותל הוא מטעם נזיקין. בנזיקין החיוב מתוקף כך שיש כאן מזיק וניזק. השלטון הכללי אינו יוצר את החיוב. רק במקרים בהם המזיק והניזק לא מצליחים להסתדר לבד, הם נזקקים לבית דין, אבל תוקף החיוב הוא מתוקף שניהם בלבד. 

"כל מה שהוא שגור ביחס של תורת חוץ לארץ במובן פרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי... גם אותו העילוי שמן הפרט להכלל, על כל מרחב התורה ביחוד על מרחב הרעיונות של אמונה ויראת שמים באמת, גם זה עצמו הוא חדוש נשגב ונעלה של תורת ארץ ישראל." (אורות התורה יג, ג)