ירושלמי- לשון הרע זה דבר נורא

לשון הרע – דבר נורא. עד כדי כך שבבבלי אומרים (ערכין טו): "אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנאמר 'אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו'."

מסביר המהר"ל, שכיון שחוטא בלשונו, שהיא עיקר האדם, נחשב חטא זה כאילו כפר בעיקר, כי בעיקר צורתו הוא מתרחק מהקב"ה, ע"י החטא, שדיבר לשון הרע על זולתו. ובמקום להשתמש בלשון לטוב, בדומה להנהגת הקב"ה שהיא בטוב, הוא עושה ההיפך. 

לשון הירושלמי בעניין לשון הרע חריפה עוד יותר (פאה א א): "רבי יוסי בשם ר' יוחנן: זה שהוא אומר לשון הרע אינו אומר עד שהוא כופר בעיקר, ומה טעמא? - 'אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו'."

בירושלמי לא אומרים שהחטא הזה חמור עד כדי כך שהוא דומה לכפירה בעיקר, כמו בבבלי, אלא אומרים שאם הוא אומר לשון הרע, זה סימן שהוא כופר בעיקר. 

מה העניין?

יש כאן דקדוק נוסף – בבבלי: מספר לשון הרע, ובירושלמי: אומר לשון הרע. ההבדל הוא שבבבלי הוא חוטא נגד חבירו, שמספר עליו ומכפיש את שמו. אבל בירושלמי הבעיה היא לא רק נגד חבירו, אלא הוא עצמו אומר לשון הרע, כלומר הוא עצמו מדבר רע. על ידי הדיבור אדם מנהיג ומכוון את המציאות, שלו ושל זולתו. הוא משפיע. וזה שאומר לשון הרע, משפיע רע בעולם. נותן לו מקום, חלילה. וזה פגם ישיר נגד הנהגת הקב"ה, המנהיג את המציאות בטוב. 

ההבנה שהדיבור הוא מאוד משמעותי, היא קשורה לארץ ישראל דווקא. כדברי הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ו ריא): "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור" (כדאי לעיין שם בכל הפיסקה..). 

וזה קשור גם לחנוכה, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב (תניינא ב): "וזה בחי' השמן, שהוא בחי' אור האמת, בחי' 'שלח אורך ואמתך'. וצריך ליתנו סמוך לפתח (שבת כא), בחי' 'פתחי פיך', היינו הדיבור. כי האמת מאיר בהדיבור כנ"ל, בבחי' 'פתח דבריך יאיר'."