ירושלמי- קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא

בשני התלמודים מספרים על דרכו המיוחדת של רבי יהודה הנשיא בקיום מצות קריאת שמע:

האמורא רב, שהיה נוכח בדרשותיו של רבי יהודה הנשיא, שאל את דודו רבי חייא, שהיה תלמידו הגדול של רבי יהודה הנשיא, כיצד רבי מקיים מצוות קריאת שמע, הרי הוא מעביר שיעור במשך כל זמן הקריאה, ולא ראינו שהוא עוצר כדי לקרוא את שמע. רבי חייא עונה לו, שבשעה שהוא מעביר ידיו על עיניו במהלך השיעור, אין זו הפוגה קלה, אלא אז הוא קורא את שמע.

כמובן שבזמן קצר זה, הוא אומר רק את מה שנדרש באופן מינימלי כדי לצאת ידי חובת המצוה. 

בשני התלמודים אומרים, שבנוסף לאמירה קצרה זו, היה רבי יהודה הנשיא מזכיר תוך כדי דבריו את יציאת מצרים, וכך היה יוצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים בזמנה, במקום לומר את פרשת "ויאמר", שבה בדרך כלל מזכירים את יציאת מצרים. 

יש הבדל דק בין התלמודים בניסוח הדברים, בעניין מנהגו של רבי בהזכרת יציאת מצרים.

בבבלי (ברכות יג) אומרים שרבי היה "מהדר אשמעתתא דאית בה יציאת מצרים", זאת אומרת שרבי היה משתדל למצוא איזה עניין שיש בו הזכרת יציאת מצרים, שניתן לשלב אותו במהלך דבריו. 

לעומת זאת, בירושלמי (שם ב א) אומרים כך: "אמר לו (רב לרבי חייא): ואינו צריך להזכיר יציאת מצרים? אמר לו: לית איפשר דלא יטי מילה." הסבר: רבי חייא אמר לרב, שאי אפשר שרבי לא יגיע באיזה דבר מדבריו, לעניין שקשור עם יציאת מצרים. 

יש כאן הבדל: לפי הבבלי בשביל להזכיר את יציאת מצרים, צריך רבי למצוא איזה עניין שקשור ליציאת מצרים, ולשלבו בתוך דבריו. הזכרת יציאת מצרים במהלך השיעור היתה קצת "מלאכותית". אבל לפי הירושלמי זה לא דורש מאמץ מיוחד, אלא אי אפשר שרבי לא יגיע תוך כדי דבריו להזכרת יציאת מצרים. 

ביאור ההבדל: יציאת מצרים היא שורש מרכזי בתורה. בבבלי מבינים, שכיון שמן הסתם עיקר שיעורו של רבי הוא בענייני הלכה, באופן סתמי השיעור לא יעסוק בענייני אגדה, ולכן באופן טבעי זה לא יגיע לידי הזכרת יציאת מצרים.

אבל בירושלמי ההלכה מחוברת עם שורשיה, וכיון שכך, באופן טבעי יגיעו הדברים להזכרת יציאת מצרים.