ירושלמי- אזכרת העיר חברון בבוקר

בעבודת קרבן התמיד מידי בוקר בבית המקדש שבירושלים, מוזכרת העיר חברון, וכך אומרת המשנה במסכת תמיד: "אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי. מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? והוא אומר: הין."

הריטב"א (יומא כח) אומר שנחלקו התלמודים בטעם הזכרת העיר חברון. 

בבבלי הטעם הוא הלכתי, שכשהיה מאיר בחברון, היה השחר ברור כפי המידה הדרושה לשחיטת התמיד. 

לעומת זאת, בירושלמי אומרים שהטעם הוא פנימי רוחני: "ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין? בא להזכיר זכות אבות."

שורש ההבדל הוא, שדרכו של הבבלי להסביר את ההלכה בחשיבה הלכתית. אבל בתלמוד הירושלמי האגדה מתחברת עם ההלכה, ולפי דרכו ניתן להסביר את טעם ההלכה גם בחשיבה רוחנית, מעולם האגדה. לשון הרב קוק זצ"ל: "מפני השפעתה של אור הנבואה, שהיא תמיד מופיעה באיזה מדה בארץ ישראל, גם על גופי ההלכות והגיונות סברותיהן".

כשלומדים את שני התלמודים כאחד, מתחברים הערכים הרוחניים הכלליים עם הופעתם במציאות. החיבור העמוק לחברון, המובא בירושלמי, מופיע במציאות בכך שהשחר בירושלים ברור כאשר הגיע האור עד חברון, כמובא בבבלי, והדברים מאירים יחד באור חדש ושלם.

יש להוסיף נופך לעניין, בכך שחברון, כשמה כן היא, היא החיבור שלנו עם השורש העליון שלנו, עם האבות. הדברים מתחברים לדברי הזוהר הקדוש (ג קיח), שארץ ישראל היא המקום המסוגל לחיבור הזה, מה שאין כן בחוצה לארץ. לאור הדברים הללו מובן יותר מדוע דווקא בתלמודה של ארץ ישראל מודגש החיבור בין עבודת המקדש שבירושלים עם זכות האבות, ישני חברון.