ירושלמי- פשרה היא אמת?

ישנם שתי דרכים לשפוט: דין ופשרה. בדין ההכרעה היא לצד אחד: חייב או פטור. אבל יש גם דרך של פשרה. 

בגמרא פוסקים הלכה כרבי יהושע בן קרחה, שאומר שמצוה על הדיין לעשות פשרה בין הצדדים.

בשני התלמודים, המקור לכך הוא מהכתוב בזכריה: "אֱמֶת? וּמִשְׁפַּ?ט שָׁל?וֹם שִׁפְט?וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם". יש הבדל בין התלמודים בדרך הלימוד של הפסוק הזה. 

בבבלי אומרים כך: "והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה ביצוע (=פשרה)."

כלומר, בדרך כלל משפט אינו עושה שלום, אבל אם הדיין שופט בדרך של פשרה, זה גם משפט וגם שלום. 

לעומת זאת, בירושלמי הלימוד הוא כך: "כל מקום שיש אמת אין משפט שלום, יש שלום אין משפט אמת! ואי זה אמת שיש בו משפט שלום? הוי אומר זה ביצוע."

זאת אומרת, שבבבלי הפשרה היא משפט שלום, אבל לא אמת. אמת זה כאשר דנים בדרך של דין חתוך לאחד הצדדים. אבל בירושלמי הפשרה היא אמת, אבל אמת מיוחדת שהיא גם שלום. 

ביאור הדברים: כאשר יש דעות שונות ביחס לדין, כדוגמת "אחד אומר חייב ושניים אומרים זכאי", ניתן להבין שאחד מהצדדים צודק, וע"פ תהיה ההכרעה. כך ההבנה בבבלי. ולכן ברור שהאמת היא הדרך של דין ולא פשרה. אבל בירושלמי מבינים שיתכן שבאמת יש כאן צדדים שונים, וכולם נכונים. בדרך הפשרה מכריעים לפי משקל כל טענה, ובונים פסק דין שבנוי מכל הצדדים יחד.

הזכרנו בשבוע שעבר את הבבלי בסנהדרין, שת"ח שבבבל מחבלים זה לזה, ות"ח שבא"י מנעימים זה לזה בהלכה. בדומה לזה, בבבלי ה"חייב" וה"פטור" מחבלים זה לזה, כי מבינים שהאמת היא או כך או כך, ואלו שני צדדים סותרים. אבל בירושלמי רגילים בחשיבה נעימה, הכוללת צדדים ופרטים שונים בכלל אחד. 

נמצא שנחלקו התלמודים בהבנת דברי זכריה. בבבלי ההדרכה היא לעשות דין (=אמת) או פשרה (=משפט שלום). אבל בירושלמי ההדרכה בפסוק לא מתייחסת לדין, אלא רק לפשרה - אמת שהיא משפט שלום.

ובאמת בהתאם לזה מבינים התלמודים את המצוה לעשות פשרה. בבבלי אומרים שצריך לשאול את בעלי הדין האם הם רוצים דין (אמת) או פשרה (משפט שלום). אבל בירושלמי, שמבינים את הפסוק רק על פשרה, נמצא שיש מצוה לרדוף במיוחד אחרי הפשרה, ולא רק להציע דין או פשרה.