ירושלמי- "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"

חז"ל תיקנו לקיים את מצות תקיעת השופר בצירוף לברכות מיוחדות בתפילת המוסף - מלכויות זכרונות ושופרות. 

המהלך של שלושת ברכות השופר מוסבר בבבלי:

"אמר הקב"ה: אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה? בשופר."

התקיעה בשופר אפוא היא הגורמת שיבוא זכרונינו לטובה לפני ה'. וכדברי הבבלי בסוגיא אחרת: "שופר לזכרון קאתי (=בא)".

גם בירושלמי יש הסבר למהלך של הברכות:

"אין פוחתין מעשרה (פסוקי) מלכיות - כנגד עשרה קילוסין שאמר דוד הללויה הללו א-ל בקדשו הללוהו ברקיע עזו וגו' עד כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה. מעשרה זכרונות כנגד עשרה וידויים שאמר ישעיה רחצו הזכו הסירו וגו' למדו היטב דרשו משפט וגו' מה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה יאמר ה' וגו'. מעשרה שופרות - כנגד שבעה כבשים פר ואיל ושעיר."

בירושלמי מסבירים ששלושת הברכות הן תהליך של תשובה. קבלת עול מלכות שמים, וידוי, וקרבנות המוסף - ריצוי לפני ה'. השופר אינה הגורם לחלות הברכות שלפניו, אלא הוא התוצאה והשיא של המהלך. 

נראה שההבדל בין התלמודים קשור לדברי הרב קוק זצ"ל (שהזכרנו פעמים רבות) שבחו"ל הערכים הרוחניים חלשים יותר, ולכן אין ערך כי אם למעשה, ובא"י העולם הרוחני מופיע בעוצמתו, ולכן יש ערך ממשי גם לדיבור ומחשבה. 

בתורת חו"ל התקיעה בשופר היא מעשה שבא לתת תוקף למלכויות וזכרונות. "ובמה? - בשופר". בתורת א"י הזכרון לטובה בא ע"י אמירת ברכת הזכרונות, מצד עצמה. 
יש לציין הבדל גם בתוכן מהות הברכה, שבבבלי העניין הוא שה' יזכור אותנו לטובה, ובירושלמי שקושר בין ברכת הזכרונות לוידויים, משמע שהגורם לכך הוא הזכרון שלנו את מעשינו והוידוי עליהם.