ירושלמי- בדיקת חמץ דווקא ב14

מדוע דווקא בתחילת ליל ארבעה עשרה תיקנו חכמים לבדוק חמץ? 

בשני התלמודים מתייחסים לכך.

בבבלי שואלים: כיון שאיסור חמץ מתחיל מחצות יום ארבעה עשר, לכאורה היה ראוי לבדוק סמוך לחצות היום. מדוע בכל זאת מקדימים לבדוק בתחילת הלילה? - הסיבה היא סיבה מעשית:

"אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה".

זאת אומרת שגם מבחינת הזמן וגם מבחינת תועלת הבדיקה, עדיף לבדוק בלילה, אף שבאמת מבחינת גדרי מצות השבתת חמץ, הזמן המתאים יותר הוא סמוך לחצות היום.

בירושלמי יש כיוון שונה. וכך היא הסוגיא שם:

"כתיב (שמות יב, יז-יח): 'ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים [ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם]. בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב [= אור לארבעה עשר] תאכלו מצות'. מה אנן קיימין? [- במה מדובר?] אם לאכילת מצה, כבר כתיב 'שבעת ימים מצות תאכלו'. ואם לומר שמתחיל בארבעה עשר, והכתיב 'עד יום האחד ועשרים לחודש'. אלא אם אינו ענין לאכילת מצה תניהו ענין לביעור חמץ. למה לאור הנר? א"ר שמואל בר רב יצחק: מפני שהנר בודק כל שהוא. למה בלילה? א"ר יוסה: שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה. 

ר' מנא לא אמר כן: 'ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם' – עשה שיהו היום והלילה משומרין [- מן החמץ]. ויתחיל בשלושה עשר [- בסוף היום] ויהא היום והלילה משומרין? – אף אית ליה כיי דמר ר' יוסי [- גם רבי מנא סובר כרבי יוסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה]. ויתחיל אור לשלושה עשר? אין כיני יבדוק אפי' מראש חודש [- כלומר בדיקה בליל שלושה עשר היא רחוקה מידי].

ניתן להניח שגם בירושלמי הגיעו מלכתחילה לעיתוי של אור לארבעה עשר מאותה סיבה (מעשית) של הבבלי. אבל דרכו של הירושלמי היא שלא מחדשים הלכה מדברי חכמים בלי למצוא לה רמז וסימוכין בתורה שבכתב. אם למעשה יש לבדוק חמץ אור לארבעה עשר, כלומר זה רצון ה', בוודאי יש רמז בתורה שבכתב, המלמד על הערך העצמי המיוחד של הלכה זו.

לכן בירושלמי לומדים מן הכתוב שיש לבדוק דווקא בזמן המדוייק של תחילת ליל ארבעה עשר. את ההלכה הזאת לומדים בשני אופנים, ושניהם מסתמכים על כך שכוונת התורה באומרה "בארבעה עשר יום לחודש בערב" היא אור לארבעה עשר. 

בתחילה לומדים שהבדיקה נרמזת בביטוי "תאכלו מצות". הא כיצד? – "אם אינו עניין לאכילת מצה, תניהו עניין לביעור חמץ". בהשקפה ראשונה לימוד זה קצת תמוה. אבל נראה שאם מעמיקים בו מוצאים ב"אור לארבעה עשר" אור גדול.

הירושלמי בפרק עשירי אומר: "אמר ר' לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה." הרמב"ן מסביר שכיון שכבר בדק חמץ בתחילת ארבעה עשר, נעשית לו המצה כארוסה.

המפגש עם המצה מגיע בשלבים, כמו קניין אשה. מצה אינה רק סוג של מאכל, אלא היא מציאות חיים שלימה. ברגע שאנחנו בודקים חמץ, וכל רשותינו טהורה מחמץ, מלבד מעט שמשאירים למחר, והכל בשליטה, אנו כבר נכנסים לעולמה של המצה. לא אוכלים אותה, אבל מאורסים איתה. מצפים ומשתוקקים. כשיגיע ליל הסדר הקשר יהיה קשר מעשי, בבחינת נישואין, לא לפני שנברך שבע ברכות לפני אכילתה (ראשונים ע"פ הירושלמי).  

יתן ד' וזכה להידבק היטב בעולמה של המצה, לחם האמונה, ומתוך כך להוסיף אור במשך כל השנה ובכלל