ירושלמי- בדיקת חמץ כאירוסין...

בָּרִאשֹׁ?ן בְּאַרְבָּעָה? עָשָׂ?ר י?וֹם לַחֹ?דֶשׁ? בָּעֶ?רֶב תֹּאכְל?וּ מַצֹּ?ת"

כתוב זה, העוסק ביום ארבעה עשר בניסן, ממנו שאבו חז"ל בתלמוד הירושלמי את המקור להלכה לבדוק חמץ אור לארבעה עשר. הא כיצד?

חכמי הירושלמי דורשים את הכתוב "בְּאַרְבָּעָה? עָשָׂ?ר י?וֹם לַחֹ?דֶשׁ? בָּעֶ?רֶב", ומסבירים שזה ליל ארבעה עשר. ומהו "תֹּאכְל?וּ מַצֹּ?ת"? - "אם אינו ענין לאכילת מצה, תניהו ענין לביעור חמץ". 

פירוש: כיון שברור שאין מצוה לאכול מצה אור לארבעה עשר, דורשים שבעצם התורה רומזת כאן שבזמן זה יש לבער את החמץ. 

ומדוע התורה רומזת את ההלכה הזאת בלשון "תֹּאכְל?וּ מַצֹּ?ת"? 

זה קשור לדברי הירושלמי בסוגיא נוספת: "אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה". מסביר הרמב"ן, שכל שלב בביעור החמץ, מקרב אותנו לעולמה של המצה. ומתחדש, שהמצה היא כמו כלה, שבתחילה יש אירוסין, כלומר קשר פנימי שאינו מתגלה בחיי המעשה, ומתוך כך מתעלה הקשר המעשי, שמגיע בזמנו. 

המצוה לאכול מצה, אינה רק לאכול בפועל מצה, אלא להיות במעלה רוחנית כזאת, שבה אנו מקושרים עם לחם עליון זה. בארבעה עשר, ע"י ההתרחקות מעולם של חמץ, אנו מאורסים עם המצה. ובליל הסדר, אחרי שמברכים שבע ברכות, אוכלים את המצה. 

כך לומדים בירושלמי (להרחבה ע' בספר לחזות בנעם). 



לעומת זאת, בבבלי תפקיד בדיקת החמץ הוא להכין אותנו לזמן איסור חמץ. מבחינה זו באמת היה ראוי לבצע את הבדיקה סמוך לחצות יום ארבעה עשר. בבבלי אומרים, שהסיבה שבודקים דווקא בלילה הקודם, היא מפני שאז בני אדם מצויים בבתיהם וכן אור הנר יפה יותר לבדיקה.

אבל בירושלמי, כאמור, יש כאן תועלת עצמית, הנדרשת מתוך הכתוב, והיא פועלת בשעתה, ולא רק כהכנה לעתיד. הבדיקה יוצרת אצלינו קשר לעולם של מצה. קשר של אירוסין והשתוקקות להשלמת הקשר והתחדשות החיים לאורו.