ירושלמי ובבלי על התמשכות הנבואה בבת קול

גם אחרי שפסקה הנבואה, היתה עדיין המשכיות לקול העליון, במציאות של "בת קול", ואפילו בדברי הלכה, כפי שמובא בשני התלמודים:

"יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי א-להים חיים הן והלכה כבית הלל". 

(בירושלמי מוסיפים ומציינים את המקום שבו יצאה בת קול זו: "באיכן יצאת (היכן יצאה) בת קול? רבי ביבי בשם רבי יוחנן אמר: ביבנה יצאת בת קול.")

ובאמת בכמה מקומות בתלמוד הבבלי, כאשר מובאת ברייתא שמשמע ממנה שיש אפשרות לפסוק כבית שמאי, שואלים כיצד זה יתכן, הרי הלכה כבית הלל בכל מקום, ועונים: "לא קשיא, כאן קודם בת קול, כאן לאחר בת קול". 

וכך אומרים גם בירושלמי:

"הדא דתימא עד שלא יצאת בת קול, אבל משיצאת בת קול לעולם הלכה כדברי בית הלל, וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה."

לפי ההסבר הזה, המסר של בת קול מתקבל באופן מוחלט, ללא עוררין. 

גם בויכוח המפורסם בין רבי אליעזר לחבריו, שבעקבותיו נידו את רבי אליעזר הגדול, היתה שם בת קול: 

"חזר ואמר להם (רבי אליעזר לרבי יהושע וחבריו): אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא'."

גם בירושלמי זה מופיע.

דבריו הנחרצים של רבי יהושע, המצטט מתוך פרשתינו - "לא בשמים היא", כלומר בענייני הלכה אנו פוסקים לאור שכלינו, בלא התערבות שמיימית, נראים כסותרים את הקביעה שהלכה כבית הלל, על פי בת קול שיצאה ואמרה כך.

ולכן בתלמוד הבבלי, בכל מקום שמביאים את החילוק הנ"ל - "כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול" - לא מסתפקים בזה, אלא אומרים הסבר נוסף:

"ואי בעית אימא: הא והא לאחר בת קול, ורבי יהושע היא, דאמר אין משגיחין בבת קול!" 

כלומר, המקומות שמצאנו שבהם נראה שההלכה כבית הלל אינה כלל מוחלט, הם כשיטת רבי יהושע, שסובר שבקביעת הלכה אין משקל לבת קול. 

נראה, שההסבר הראשון בבבלי, משקף את שיטת הירושלמי, שיש לשמוע להכרעה הלכתית של בת קול.

ההסבר השני, שאומר שלפי רבי יהושע (וחבריו) אין משגיחין בבת קול, הוא ייחודי לבבלי, ומאפיין מאוד את שיטתו. 

נסכם:

שיטת הירושלמי (שמובאת ראשונה גם בבבלי), היא שכאשר ברור לחכמים מה ההלכה, כמו במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, אין להשגיח בבת קול - "לא בשמים היא". אבל כאשר אין לחכמים הכרעה ברורה והחלטית, בכחה של בת קול להכריע. וזה מה שהיה במחלוקת בית שמאי ובית הלל. כך מסבירים תוספות (בבא מציעא נט: ד"ה לא). 

נמצא ששיטת הירושלמי היא שיש זיקה בין עליונים לתחתונים גם בענייני הלכה. 

ההסבר השני בבבלי, נראה שניתן לראות בו מעין מסקנה. עכ"פ הרמב"ם קבע כך נחרצות (בכמה מקומות) ש"לא בשמים היא" באופן מוחלט.

הרב קוק זצ"ל, באגרת קג, מביא את דברי הראשונים הללו, בשביל להסביר את שורש ההבדל בין התלמודים, וכך הוא כותב:

"בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד... וחכמת הנבואה... פעלה בא"י הרבה יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה, כדאמרינן במועד קטן 'ראוי היה רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו' ". 

אשרינו שזכינו שארץ ישראל גורמת לנו אורות אתחלתא דגאולה, "וְהֵיטִֽבְךָ? וְהִרְבְּךָ? מֵאֲבֹתֶֽיךָ".