ירושלמי- המצב הרגיל הוא שלום

"וַיִּגַּ?שׁ אֵלָ?יו יְהוּדָ?ה"
מערכת היחסים המורכבת שבין יהודה ליוסף, מלווה את עם ישראל לדורי דורות. ביטוי לכך ניתן לראות בדיון שלפנינו.
כאשר אדם קונה קרקע, הוא צריך להשתמש בה במשך שלוש שנים בפני המוכר. אם במשך זמן זה המוכר שתק, סימן שהוא מודה שאכן זה קנה ממנו את הקרקע. ומעתה יש לקונה חזקת בעלות על הקרקע, גם בלי הצגת שטר המכירה.

בשביל ששתיקת המוכר אכן תועיל בזה, צריך שהוא יהיה במקום שבו הוא אמור לשמוע כאשר משתמשים לו בקרקע.
בהקשר זה אומרת המשנה בבבא בתרא: "שלוש ארצות לחזקה: יהודה ועבר הירדן והגליל. היה (המוכר) ביהודה והחזיק (הקונה בקרקע שנמצאת) בגליל, (או) בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה, עד שיהיה עמו במדינה".

בשני התלמודים אומרים שההלכה היא שבמקום שיש שיירות מצויות ממקום למקום, בוודאי המוכר ישמע אם מישהו זר מחזיק בקרקעו, ולכן החזקה תקפה גם ממדינה למדינה.

מדוע אפוא אין חזקה מיהודה לגליל?
בירושלמי אומרים: "רב אמר: בשעת חירום שנו." מדובר בזמן חירום, שאז אין שיירות מצויות ממדינה למדינה, ולכן היה "בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה".

בבבלי מוסיפים ואומרים: "סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי". זאת אומרת שהמצב הרגיל שבין גליל ליהודה הוא חוסר קשר, ואין שיירות מצויות מזו לזו, כמו בשעת חירום.

מהי משמעות הדבר?
הגר"א אומר שיהודה וגליל זה בחינות יהודה ויוסף.
בבבל התפישה האחדותית חסירה, ולכן כיון שיש ניגוד בין יהודה ליוסף, לכן הם לא מאוחדים. רק כוחה של ארץ ישראל, הבא לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי, עושה בניין אחד מכל הצדדים השונים. לכן בירושלמי מבינים שבדרך כלל יש חיבור בין יהודה לגליל, יש דרכים מתוקנות ושיירות מצויות, ורק במקרה שיש שעת חירום, כלומר זמן מלחמה בעולם, אז הקשר בין מדינה למדינה משתבש.
לסיכום, בבבלי המצב הרגיל הוא פירוד, כמו בשעת חירום, ואילו בירושלמי המצב הרגיל הוא שלום.