ירושלמי כמפגש בלתי אמצעי עם התורה

אחד הקשיים הגדולים ביותר בלימוד הירושלמי, ומאלו שהופכים את העיסוק בו לכל כך נדיר, הוא נושא הגרסאות. כמעט בכל סוגיה יש קושי לדעת מהי הגרסה הנכונה ואיך (אפילו) לקרוא את המילים. בסוגיות רבות מספור, אולי אפילו ברובן, ישנן מחלוקות בין הפרשנים מהי הגרסה הנכונה, איך לקרוא את המילים, איך לחלק את המשפטים ואפילו על איזה חלק של המשנה הם נאמרו. גם מנהגו של הירושלמי לצטט פעמים רבות סוגיות מלאות ממקום אחר מקשה מאוד, כי אתה מתחיל ללמוד סוגיה, ופתאום יש ציטוט של כמה עשרות משפטים שהובאו לכאן "בטעות" והם בעצם שייכים לסוגיה אחרת לגמרי ורק בגלל ש"התחלנו לצטט, אז נגמור". זה מאוד מתסכל. בעיקר למי שהורגל ללימוד בבלי וראשונים שבו מדקדקים בכל אות ותג... כי כמעט בכל מילה אתה שואל את עצמך האם בעצם יש מקום לדקדוק הזה, כאשר לא ברור שזה הציטוט הנכון, יתכן שהדברים הפוכים, יתכן שהם שייכים למקום אחר ועוד... אתה יכול לשבור את הראש על הבנת מילה מסויימת, או משפט קצר, ואז אתה רואה שהגר"א בכלל מחק אותו, או שינה אותו או החליף את התנא וכדומה. זו לא רק בעיה "הבנתית", של קושי להבין גרסאות משובשות, אלא גם בעיה גדולה של מוטיבציה- כי הרי יתכן שכל הגרסה כאן משובשת ואז למה להתאמץ לסדר שיטה שבעצם לא כתובה, נכון? הראש הדייקני שלנו, זה התולה תילי תילים של הלכות בקוצה של יוד מיותרת, מאוד מתקשה לעכל את חוסר הביטחון הזה במילה הכתובה שלפנינו. כי אולי היא בכלל לא כתובה?

אולם לאחרונה אני חווה חוויה מיוחדת במינה בעניין הזה. נתגלגל לידי בדרך מוזרה ומעניינת, ששווה סיפור בפני עצמה, ספריה של יהודי שנפטר לא מזמן ובני משפחתו התנו את השימוש בספרים הרבים שלו בכך שהם יהיו במקום מוגדר מאוד. בתוך הספריה ישנו גם סט של ביאורי הירושלמי של הרב קנייבסקי. שיעורים בירושלמי שהוא העביר אחרי פטירת אביו, הסטייפלר, ושחָתָנו הפך לסדרת ספרים. שיטת ההשאלה של המשפחה לעיון בהם גרמה לכך שנוצר מצב מעניין שבו אני לומד את הסוגיה עצמה במקום אחד, מנסה להבין (ושובר את הראש על הגרסאות), ורק למחרת (לעיתים) מגיע לספריו של הרב קנייבסקי ויכול לראות את באוריו לסוגיה. כך קרה פעמים רבות שאני רואה את הקושי בסוגיה, מנסה להבין את הגרסאות השונות, מנסה לסדר קצת מה כתוב ומה לא... ואז למחרת רואה את הביאור שמלבד הגאונות העצמית שלו הרב קנייבסקי גם שזר בו גרסאות של פרשנים שונים מגדולי הדורות. ולעיתים קרובות זה פשוט מדהים. סוגיה שמאוד קשה להבין, שיכולה לגרום לתסכול עצום של "סידור מילים", של הבנה הכי בסיסית בעולם של מה חכמי הירושלמי בכלל אמרו, יכולה לעיתים קרובות להסתדר כמעט מאליה על ידי שינויי נוסח קלילים ביותר, הזחה של אות ממילה למילה, פיסוק בשיטה שונה, הבהרה שהדברים שייכים למקום אחר או אפילו הזזה של הקטע כולו ממשנה למשנה שאחריה. פעמים רבות זו חוויה מעט מפחידה, כי אתה רואה את השכל וההבנה, שרק אתמול בערב הודיעו לך ש"הסוגיה הזו בלתי ניתנת להבנה בכלל", נמסים מול מחיקת אות של אחד מגדולי הדורות, או מילה שהרב קנייבסקי עצמו מכניס תוך כדי ביאור ומסדרת את העניינים.

לכאורה זה אמור היה להוסיף על התסכול, כי זה מראה שללימוד השכלי שלנו אין מקום, והכל תלוי במגיהים ובמדפיסים של הירושלמי שעשו עבודה גרועה במשך הדורות ומסרו לנו כלי פגום שלא ממש ניתן ללמוד אותו ללא שינוי הטקסט. אולם נראה לי שיש כאן לימוד חשוב וחוויה מתקנת מעט לגבי לימוד התורה שלנו ושל דורנו. שהרי פעמים רבות, אולי תמיד, בלימוד ה"רגיל" של בבלי ומדרשים אנחנו מדלגים על הצורה שבה חכמים דרשו את הפסוקים ולמדו מהם. תמיד קשה להבין מדוע הם דרשו את ההא הזאת או את הדלת המיותרת ההיא. או מה המקור לדרשה שלימה שמבוססת כולה על ה"סדר בפסוק". ורובנו מגיעים למסקנה שאין מה להתעמק בלימוד הזה, דרשות חז"ל מבוססת על איזו שהיא הבנה או קריאה שונה של הפסוקים שבימינו לא ניתן לרדת לשורשה... ואולי, רק אולי, הקב"ה השאיר את הירושלמי "במצב גולמי" כדי שנוכל גם אנחנו להיכנס, מעט, לשיטת הלימוד הזו. פתאום אנחנו מגלים איך הזחה של אות יכולה לשנות משפט שלם, איך פיסוק שונה יכול לגרום להבנה חדשה לגמרי וכמה חשובים הם המיקומים של ה"טקסטים". כמעט כמו שחכמים קראו את התורה שבכתב. זו בהחלט חוויה שיכולה להזכיר את דרשות הפסוקים של חכמים- אתה קורא את המשפט, לומד את הטקסט ומזהה מיד "חספוס" בלוח האבן. איזו שהיא בליטה שאינה שייכת לכאן באמת והיא (במקום לתסכל כקושיה) מלמדת שיש כאן איזה עומק, משהו שמצריך מאמץ לימודי של עיבוד המילים עצמן. פתאום המילים הן לא חקוקות בסלע, כמו בדרך כלל, מה שמשאיר עבודה מילולית לנו!! מה שנראה בלתי אפשרי בלימוד בבלי,  אחרי כל הדורות הללו, אחרי כל הפרשנים שחרשו וניכשו וערכו ותיקנו ושיפרו... כאן זה אפשרי! ופתאום "ספר אחרונים" כמו שיעוריו של הרב קנייבסקי מצטרף לשרשרת הדורות לא רק בצורת "חידושים" אלא גם בהבאת הטקסט עצמו, בעיסוק בו, בעיבודו ולעיתים אפילו בשינויו. זו לא טעות היסטורית של הזנחה, אלא גם הזדמנות להיפגש עם שלב קדום יותר בהיסטוריה של הלימוד, של המסורות שהיו בידי חז"ל, גם בבבלי, ללא עריכה וצנזור, לפחות לא במובן של "עריכה וצנזור לשוני". חוויה שיכולה להיות מרטיטה. אלא שזה מצריך עבודה גדולה, עבודה של הרבה שעות תסכול, עבודה של משחקי מילים מסויימים, של מעקב בפרשנים השונים אחרי גרסאות, עבודה שבה לפעמים בא לחבוט את הראש בקיר, כי ברור לחלוטין שמה שכתוב לא נאמר ולך תדע עכשיו מה באמת נאמר! אבל גם עבודה של "מצב רוח נפשי", של סגנון לימוד. קצת כמו בלימוד הרב קוק, בלשונו השירית/ נבואית ואולי כמו שהיה צריך להיות לימוד נביאי התנ"ך- קצת להתרומם מעל המילים, מעל הדיוק באותיות למשהו שהוא מעין ריחוף של קליטת הרוח שבדברים. צריך מין טוהר מחשבה כזה שרק הוא יכול להוביל לאמת כאשר המילים אינן חקוקות בסלע. כי במצב כזה ברור שהסכנה של פרשנות לא הוגנת מחכה ואורבת מעבר לפינה. צריך המון אמת, צריך המון שכל ישר של מה מתקבל בשינויי גרסה ומה לא יעלה על הדעת. וצריך המון עמל מטורף. אבל זה שווה, זה להיפגש עם חכמים ממש בגרסה ראשונית ולא מעובדת, תרתי משמע.