מי היה מאמין

אף מורֶה לא רצה להיכנס לכיתה הזו. "כיתת המופרעים" קראו לה. הסיוט האמיתי של כל מי שמתיימר לקרוא לעצמו בשם 'מחנך'. רק בחודש האחרון הוחלפו שם שישה כאלו, כשהאחרון לא החזיק מעמד אפילו שיעור אחד. המנהל כבר כמעט הרים ידיים, ובלית ברירה שלח לשם מורָה חדשה, מחליפת מקום, כשהוא כבר יודע שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תימלט בוכייה לחדרו ותספר כמה נורא היה שם ושהיא לא מסוגלת יותר... אלא שכאן התרחש הנס. הזמן עובר ושום ציוץ לא נשמע. שבוע שלם מסתיים, ועוד אחד, ושום קולות נפץ, חפצים מעופפים וצעקות לא בוקעים מהחדר הידוע לשימצה. המורה נכנסת ויוצאת ומגיעה והולכת,

והכיתה... לומדת. מדהים! המנהל המופתע לא מתאפק ומזמן לחדרו בדחיפות את הקוסמת שהצליחה לאלף את מי שכולם כבר התייאשו מהם. "איך עשית את זה?!" שאל כשעיניו בורקות, ופליאה והערצה שזורים בקולו. המורה הצעירה חייכה בצניעות ואמרה: "תראה, האמת היא שכשנכנסתי אליהם בפעם הראשונה הם לא עשו רושם כל כך חיובי. אבל אז מצאתי במגירת השולחן שלי בכיתה את רשימת שמות התלמידים ולידם את ציוני האיי-קיו שלהם. ומה אני אגיד לך, אדוני המנהל, פשוט התרשמתי. מספרים ממש גבוהים! 125, 126, 127, 130...אמרתי לעצמי 'כנראה הילדים האלו נורא מוכשרים. צריך רק לעזור להם לממש את הפוטנציאל שלהם'. המנהל הסתכל עליה במבט מוזר. על מה היא מדברת, לכל הרוחות? אני מכיר את התלמידים האלו כבר שנים. זה הרי לא יכול להיות. אין מצב. "איפה הרשימה?!", תבע לדעת, "אני רוצה לראות אותה". המורה פתחה את תיקה ושלפה מתוכה דף מלא בשמות ומספרים. למנהל הספיק מבט חטוף כדי לקלוט במה מדובר. "זו לא רשימת ציוני האיי-קיו שלהם", אמר באיטיות כשמבע פניו מהורהר ומחשבות חדשות רצות במוחו, "אלו מספרי הלוֹקֶרִים שלהם...".

במי אלוקים מאמין?
המשפט הראשון שיהודי אומר כשהוא פוקח את עיניו בבוקר מקפל בתוכו בשורה חשובה מאין כמותה. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". למרבה הצער, בגלל שהמילים האלו נאמרות לא פעם בשעת בוקר מוקדמת, בעוד שקורי השינה טרם הוסרו והמחשבה איננה צלולה, לא שמים לב לדבר המדהים שיצא הרגע מפינו. 'רבה אמונתך'. של מי? של הקב"ה. ובמי רבה אמונתו? בי. העובדה שקיבלתי את מתנת החיים לעוד יום חדש, שהוענקו לי כוחות וכשרונות כדי לפעול ולעשות, מעידים שריבונו של עולם מאמין בי וסומך עלי. זוהי נקודת הפתיחה שממנה יוצא יהודי אל היום שלו. בלי זה, אי-אפשר לזוז מילימטר קדימה. עם זה, אפשר להפוך את העולם.

המנוע המרכזי
אם הדבר הזה נכון לגבי מבוגרים, הוא משמעותי שבעתיים כשמדובר בילדים. כדי לצאת אל החיים ולהתמודד, כדי למצוא את המקום שלך בחברה ולהעז לפעול ולעשות (ולהיכשל...), ילד חייב מקור של כוח. המקור החשוב ביותר הוא האמון שלו בעצמו. ההכרה ביכולתו וכשרונותיו. הידיעה עד כמה הוא שווה ואהוב. המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא ללמד אותם להאמין בעצמם. הדבר הזה הולך ונבנה כבר מהרגע שהילד בא לאוויר העולם ומתקבל באהבה, מסירות וחום על ידי הסובבים אותו, אך בפרט מזמן שהוא מתחיל לקלוט, להבין ולדבר. צריך לנצל כל הזדמנות להעצמה, להדגשה של הנקודות הטובות, ולהתמקדות בצדדים החיוביים. זה לא סותר אמירת ביקורת בעת הצורך, אך גם היא צריכה להיאמר בחכמה, בעיתוי הנכון ובצורה המתאימה, ובעיקר – כשהיא עטופה בהרבה מאוד אמון ואהבה. יש לכל זה חשיבות מיוחדת בעולם מוחצן ופייסבוקי, שמודד אדם בקריטריונים חיצוניים ורדודים, שמוּנַע מהישגיות ואינטרסים ושדורס מבלי להניד עפעף את מי שעומד בדרכו. כדי להיות אדם בעל עוצמה ערכית, מוסרית ויהודית, שחי ופועל בהצלחה בעולם כזה, חייבים לטפח אצל הילד עמוד שידרה יציב ולבנות בתוכו את נקודת האמון העצמי.

מרחב המחיה
אחת החיות המעניינות שחיות בים ליד יפן הוא דג ממשפחת הקרפיונים הנקראים ביפנית "קו". מה שמיוחד בו הוא שאם מגדלים אותו באקווריום הוא גדל לגודל של 5-8 ס"מ. אם מניחים אותו לגדול בבריכה הוא יגיע לאורך של 25- 30 ס"מ. אבל אם שמים אותו לגדול באגם גדול הוא יכול להתפתח ולהגיע עד לגודל של מטר שלם! מרחב המחיה הוא זה שקובע את גודלו של הדג. האם ייתכן שֶמַה שתקף לגבי דגים מסויימים, יהיה נכון גם עבור בני אדם?