מה מורים אנו לילדינו

"ומה מורים אנו לילדינו בבתי הספר? מלמדים אנו אותם, כי שניים ועוד שניים הם ארבע, וכי פאריס היא בירתה של צרפת. מתי נלמד אותם גם את מה שהינם? עלינו לומר לכל אחד מהם: יודע אתה מה שהנך? הנך פלא. הנך יחיד ומיוחד. בכל העולם כולו אין עוד ילד כמוך בדיוק. משך מיליוני השנים שחלפו, מעולם לא היה עוד ילד אחד כמותך. והבט בגופך, איזה פלא הוא! רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות, האופן בו הנך מתנועע! עשוי אתה להיות כשייקספיר, מיכאלאנג'לו, בטהובן. טמונה בך היכולת לכל דבר. כן, פלא הנך. וכאשר תגדל, התוכל אי כך לפגוע באדם אחר, אשר, כמותך, פלא הוא? עליכם להוקיר זה את זה. עליכם לעבוד. כולנו חייבים לעבוד כדי להפוך את עולמנו זה שיהא ראוי לילדינו." (פבלו קזאלס, (1876-1973) "שמחות ותוגות" עמ' 181-182)
לְמה מחנכת מערכת החינוך הציבורית את תלמידיה/ילדינו? שאל קזאלס, נגן הצ'לו, המנצח והמלחין הקטלאני, וּלְמה ראוי שתחנך?

מה מורים אנו לילדינו בבית הספר?
לשיטתו של קזאלס, בתי הספר מעניקים לילדינו עובדות וחוקי טבע ומחסירים מהם חקירה מתפעלת, השראה ומחויבות. תמונת המציאות מורכבת בהרבה, ויש מקום להניח כי רוב רובם של מוסדות החינוך (יסודיים ועל יסודיים) מסתייגים מן התיוּג לעיל ומצהירים בגלוי על שאיפתם לתרום לעיצובו של בוגר ערכי, משכיל ומעורב עם הבריות. עם זאת הפער בין הרצוי למצוי שָריר מאוד וקיים.

זה עשרים וחמש שנה שאני עובדת כפסיכולוגית חינוכית במערכת החינוך הפורמאלית (גנים, בתי ספר) ובשלוש השנים האחרונות, התחלתי לשמש במקביל, גורם מייעץ לצוותים חינוכיים ולבנות דתיות הלומדות במסגרות קדם צבאיות (מכינה, מדרשה) לקראת שירות משמעותי. שאלות והתלבטויות, שהבנות מעלות בפַני, מעידות לא מעט על מבט ביקורתי שהן מפנות כלפי עצמן ובמקביל גם על תחושה לפיה הן "נזרקו" אל החיים, מבלי שצוידו ב"מצופים" או ב"בלון חמצן" מתאים. אציין כי אין הן חלילה "טובעות", ורובן גם אינן קובלות על ההכשרה שקבלו במערכת החינוך, עם זאת, ככל שאני מקשיבה לדבריהן, כך מתגבשת בקרבי תובנה לגבי החמצה חינוכית של הממסד הפורמאלי בנוגע להכנתן למפגש עם המציאות, המחכה להם מעבר לשער.

"איך אדע מהו מסלול השירות הכי טוב בשבילי?", שואלות אותי הנערות בנות ה 19, "עזרי לי להפטר מהדחיינות ומהלחץ הנלווה לרגע האחרון", "אני לא יודעת אם הקשר עם בן הזוג שלי טוב לי ", "אסור ומותר – מה שהיה לי כל כך ברור לפני כמה חודשים, נעשה פתאום כל כך מבלבל ומורכב" "אני לא עומדת במטרות שהצבתי לעצמי", "אני מרגישה מזויפת. אף אחד כאן לא מכיר אותי באמת", "עד השנה, אף פעם לא שמעתי "לא", "אני רוצה ללמוד עוד!" "תגידי, אני נמצאת במקום הנכון?"

פגישותיי עם המכיניסטיות והמדרשיסטיות, בוגרות טריות של מערכת החינוך, מתקיימות על פי "הזמנה" ותיאום של זמן-מפגש מראש. באותן השיחות הן מגוללות בפני שאלות, ציפיות וגם התלבטויות ותסכולים בנוגע לפרידה מהבית, לקשר עם ההורים, להתנהגות דתית, לבניית חיי חברה חדשים, לתחרות אינטלקטואלית וחברתית, לניהול פיננסי, למערכות יחסים עם בני המין השני (ולמשיכה לבנות אותו המין), לקבלת החלטות, להתמודדות עם חבֵרה המצויה במשבר נפשי, למפגש עם תשובה שלילית, עם מוות, עם מתח בבית, עם גירושין של ההורים ועוד.

סוגיית האימהות והקריירה, גם היא תופשת מקום בשיחותי עם בנות כאשר הן בודקות האם / כיצד ניתן לייצר שילוב מיטבי בין כישורים, הנאה ותחושת ערך עצמי הן בזירה התעסוקתית והן בזירה ההורית (לעתיד) ומגלות מודעות, כבר בשלב זה של חייהן למלכודות רגשיות מוכרות של תחושת אשמה, החמצה ותסכול.

לא פעם, מתעוררת בי מחשבה, שבהתאמות מתבקשות, ניתן ונכון היה לקיים התערבויות חינוכיות ופגישות מסוג זה, כבר בגיל התיכון, ואולי אף קודם לכן ולזמן שיח בית ספרי פתוח בנושאים מעין אלה באופן שוטף (מעבר לתכני שעות החברָה המובְנות בבתי הספר היסודיים) עם כלל תלמידי ביה"ס באופן יזום ומניעתי, לא כתגובה לאחר מעשה ולא בהכוונה לקבוצה מצומצמת של תלמידים שאותרה בדקדקנות בשיתוף עם אנשי מקצוע.

בית הספר לתפישתי, הוא "שדה האימונים" של החיים ובמוסדות החינוך שם מצויים ילדים ובני נוער ומגוון רחב של התנהגויות, מצבים וצרכים טמונה הזדמנות חינוכית עצומה לעסוק בדילמות החיים.

שאלות גדולות ותובנות מצויות בתוך יצירות הספרות, בין דפי הגמרא, בספרי ההיסטוריה וגם במסדרונות, בכיתות, בחצר, ב"זולות" ובתא השומר. הן נמצאות גם בשיח שמתקיים בין התלמידים ובזה שמתנהל בחדר המורים, בהערות בעט אדום הצמודות לתשובות שגויות במבחנים, ויותר מכל ניתן לזהותן ברגעים בהם המורה משתף את תלמידיו במחשבותיו לגבי נושא אקטואלי (המופיע בכותרות העיתונים למשל), בפיסה מחייו האישיים, או כשאינו יודע מה להשיב לשאלה שנשאל.

ועם זאת, עד כמה מעוניינות או משכילות מערכות החינוך להפוך את הזירה והתכנים הנלמדים לבסיס ולקרקע המכשירה את תלמידיהם ליציאה לעולם? האם בתי הספר מזהים בהכנתם של התלמידים למפגש עם תפישות עולם סותרות, עם ביקורת, כישלון, אלימות, בירוקרטיה, כסף, עמדת כוח, קנאה וכד', יעד חינוכי ותכנית עבודה? האם / עד כמה הם רואים עצמם מחויבים להכשרתם של תלמידיהם לעבוד בצוות, לנהל זמן, למלא טפסים, לדבר מול קהל? לשמש ככפיפים, להיות מנהלים או יזמים? לקרוא עיתון (כולל מדור כלכלי)? לזהות מתי הם זקוקים לסיוע נפשי? ומה באשר לחיפוש אחר משמעות? האם ובאיזו מידה מקדישה מערכת החינוך זמן לדיון כתתי ואישי סביב שאלות, כגון: בשביל מה לקום בבוקר, מה מחירה של ההצלחה? מה מקומה של השאיפה למימוש עצמי בבחירת מקום עבודה? בזוגות ובהורות? ומה פירוש "חנוך לנער/ה על פי דרכו/ה?"

בספר, אַבָּא עָשִׁיר אַבָּא עָנִי (באנגלית: Rich Dad Poor Dad, הוצאת מטר, 2000 ) מביע המחבר, איש העסקים והסופר רוברט קיוסאקי, אכזבה ממערכת החינוך וטוען שהיא אינה מכינה את הילדים לעולם הפיננסי, כיוון שאיננה מלמדת השכלה פיננסית. קיוסאקי טוען כי בוגרי מערכת החינוך מבלים את כל חייהם ב"מירוץ עכברים" כלכלי והם מתקשים לפרוץ מחסומים אמתיים ומדומיינים אשר הכרחיים לביסוס חיי רווחה. קיוסאקי מספר שלו עצמו היו שני אבות /מודלים כלכליים – אבא ביולוגי עני (שכיר) ואבא עשיר (אביו של חברו שהיה יזם ואיש עסקים), מהם למד על החיים והאפשרויות הכלכליות שהם מזמנים.
"אז איך אפשר לשפר את מערכת החינוך? קודם כל כדאי אולי לחשוב מחדש על תכנית הלימודים ולקשור אותה למטרות שחשובות לנו כחברה. מטרות חברתיות (מיגור העוני והפשע, עידוד זכויות האדם וכו'), מטרות טכנולוגיות (שמירה על מקורות אנרגיה, חקר החלל, ננוטכנולוגיה וכו') ומטרות רפואיות (מציאת התרופה לסרטן, לסוכרת להשמנת יתר וכו') באופן כזה התלמידים המורים וההורים עשויים למצוא משמעות בהשכלה ולפתח התלהבות ומוטיבציה..." (מתוך ספרו של ד"ר דן אריאלי, כלכלן התנהגותי, הוצאת מטר, 2009)

התבוננות במכינות, במדרשות, ב"שנת השירות" (ש"ש) ובתכניות נוספות אחרות של החינוך הבלתי פורמאלי, מלמדת על יתרונות חינוכיים ומוטיבציוניים רבים שיש להן ביחס למערכת החינוך הפורמאלי. בעוד המערכת הפורמאלית, מחויבת לתכני ליבה נוקשים ולהישגיות הנמדדת במבחנים ארציים ועולמיים, הרי שבמערכת האחרת אין את כל אלה, ולא זו בלבד- תלמידיה בוחרים להצטרף אליה באופן וולונטרי (למעשה נאבקים על מקומם בנבחרת) וכמהים להתמסר לאתגרים פיסיים ונפשיים, לשאול שאלות ולחבר בין שמים וארץ ובין חזון ומעשה.

עם זאת ולמרות "עמדת הפתיחה" החינוכית הנחותה, כביכול, של מערכת החינוך הפורמאלית, ברצוני לטעון כי אתגר העיסוק ב"חיים", על ה"פלא" ואי הוודאות שבהם, מונח יום יום לפתחה, והימנעות מאתגר זה, או דחיקתו לקרן זווית עלולים לטעמי לסכן ולקעקע את מידת הרלבנטיות של המערכת כולה.

ומה הורים אנו לילדינו בבית?
דיון בחינוך אינו יכול לפסוח על ההורים. ואדרבא, כשמדובר בעתיד ילדינו, אין ספק שעלינו להיות הראשונים העסוקים בהכנתם למפגש עם העולם.

אך נודה על האמת: מרוץ החיים וסיבות רגשיות שונות מביאים לכך שגם אנו, "המבוגרים האחראים", ממעטים לשאול את עצמנו וזה את זה שאלות "גדולות" וקיומיות הנוגעות לחינוך ילדינו, כגון: "מה הכי חשוב לנו שילדינו ידעו על העולם? על בני אדם? על עצמם?", "כיצד/ האם ניתן להפגיש אדם עם אלוקיו?", "כיצד מלמדים מצוקה מהי? ונתינה? ורעוּת ואהבה?", "מדוע קשה להתנצל?", "נשים וגברים – כיצד ילכו שניהם יחדיו?", "זוגיות הרסנית מהי?","מהו טוב, צודק ורע?" "כיצד מתמודדים עם משבר?".

לשם בנייתו של תהליך חינוכי בתוך המשפחה, עלינו להִדָרֵש לשיח אישי וזוגי מתמשך אודות ערכי החיים החשובים לכל אחד מאתנו, ואף לחזור ולהתבונן בבתי ההורים - המקורות מהם ולאורם נבטו. האם אנו עושים זאת? "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." נאמר בבראשית ב', כ"ד. פירש פסוק זה הרב יצחק ידידיה פרנקל, חמיו של הרב ישראל מאיר לאו, הנזכר בספרו 'אל תשלח ידך אל הנער', כי משמעות המילה "יעזוב" היא מלשון 'עזבון' (ירושה). ובעת נישואי זוג חדש יביא כל אחד מהם עמו, אל הקשר הזוגי, את ה'עזבון' אשר קיבל בבית הוריו: חינוך, ערכים, תפישות עולם תקוות וחוויות.

בימים האחרונים פרשיות יחסי הון-שלטון מטלטלות את המדינה. ימים ספורים קודם לכך, כיכבה בכותרות אמירה קשה ופוגענית שנאמרה בפי רב והופנתה כלפי נשים. אירועים אלה מזמנים שיח חינוכי חי ותוסס, אודות הגדרה עצמית, אמת ושקר, התמודדות עם מצבי לחץ ופיתוי ומה לא. הרשתות החברתיות והתקשורת המו וגעשו. בני מכינות וראשי מוסדות הביעו את דעותיהם, ואילו בתי הספר והתיכונים? ושולחן האוכל המשפחתי? האם סערת החיים מצאה דרכה גם לשם? האם פתחנו לקראתה דלת או חלון?
"זה לא הזמן", אומרים לי הורים ומחנכים מגוננים. "לא נכניס את הבלי העולם פנימה". "החיים בחוץ ובמדיה מעוותים וחד מימדיים ואנחנו מעוניינים/רואים לעצמינו חובה לסנן מידע מזיק ולצייד את הבנים והבנות ב"מבנה" ערכי – אמוני יציב, עמו יצאו למפגש בבוא העת."

יתכן ויש ממש באמירות אלה, אך אני מוצאת בהן שני כשלים אפשריים: האחד –ייצורה של "בועה" חינוכית (לא בהכרח מודעת), המאוהבת בתובנותיה ומחזיקה בתפישה בעלת "ארומה" מתנשאת, לפיה האמת כולה נמצאת אצלה, והיא אינה מעוניינת או מסוגלת לנהל שיח קשוב ושוויוני עם אחרים. והשני – מפגש טראומתי ומערער של בוגרי "החממה החינוכית" עם החיים ובמקרה "קל יותר", חוויה מורכבת של הגירה לארץ זרה.

"מטרת החינוך היא לפתח תלמידים ששאלתם העיקרית היא מה ראוי להיות ומה ראוי לעשות", טוען הרב יובל שרלו בפראפראזה פוסט מודרנית על דבריו של הרב קוק ("מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר", איגרות הראי"ה ק"ע).

חיים תוססים, ערכי יסוד, ארון ספרים עשיר, חשיבה ביקורתית, כבוד לזולת ושאלות. זאת אבקש שנציע לתלמידינו. וההכשרה - היא תתמקד בפיתוח אומץ לב, תחושת מסוגלות עצמית, חוסן נפשי ותשוקה לפעול בעולם ולחפש אחר תשובות.