היחס ללימוד תורה במגזר הדתי לאומי

סיפר לי חבר, שיוצא לו ללמוד "יותר מהרגיל" שלפני זמן מה התארחו אצלו בני משפחה חרדיים. אם המשפחה, שהיא אשה מבוגרת ורבת ניסיון שמחה לראות אותו לומד בזמן שהם יצאו, נכנסו, הלכו לקניות ושבו, בישלו וגם מאוחר בלילה. בסופו של הביקור הדי ממושך היא נגשה אליו ואמרה לו- "אתה חייב לבוא אלינו, לציבור שלנו, אצלנו היו מעריכים אותך כמו שצריך... לא רק שהיו מדברים אליך בגוף שלישי, היו מדברים אליך אפילו בלשון רבים". הסיפור הזה נגע בי, כי יש בו הרבה מאוד אמת... למרות גדילתו, בהיקף ובעומק, של עולם התורה הציוני דתי הרי שנדמה שעצם ההערכה לתורה, כדבר חשוב ומהותי בפני

עצמו, לא התקדמה יותר מידי במגזר הדתי לאומי. במקומות רבים ועמוקים עדיין שולטת התפיסה ש"רב" הוא למעשה כמו כל מומחה אחר, יש מומחים בהנדסה, ישנם מומחים ברפואה וישנם כאלה שבחרו ללמוד תורה ולכן הם גם יודעים, ככל הנראה, הלכה. הדבר בא לידי ביטוי, כמובן, בויכוח התקופתי על מקומם של הרבנים לעומת הפוליטיקאים, אולם יש לו יסוד עמוק הרבה יותר. דווקא מכיוון ש"בעולם מסביב" נדמה שישנה הגזמה לכאן ולכאן ביחס לרבנים, החל מציבורים שלא קונים נעליים בלי להתייעץ עם הרב ועד לציבורים שמזלזלים בכל אמירה רוחנית שהיא על החיים, נדמה שיש מקום לבירור אמיתי של היחס לעולם התורה בציבור הדתי לאומי.

אחד הנקודות שכמעט תמיד מפליאות אותי בנושא הזה היא היחס הישיר שיש בין הטוהר הנפשי (וכמות הלימוד) לבין היכולת השכלית להבין וללמוד תורה. זוהי נקודת מפתח- העובדה שכדי להבין יותר טוב מה כתוב בתורה ואיך לפסוק הלכה, יש צורך להיות אדם טוב יותר, נקי יותר ורוחני יותר. זהו קשר שלא ברור מאליו, שהרי לכאורה אדם יכול להיות גאון ומבין וחכם מבלי לנקות את הנפש, אולם ניתן להעיד על כך שזה עובד בפועל- כאשר אתה נמצא במצב רוחני עליון יותר יכולת ההבנה שלך את הטקסטים עצמם, יכולת הניתוח והמחשבה- משתפרת. ולהיפך. פעמים רבות זה בולט במיוחד כאשר לומדים תורה פנימית... ביום אחד אתה בוהה בפסקאות הערטילאיות הללו, קורא שוב ושוב ופשוט לא מבין מה כתוב. לא מבין את השפה וההקשר, ובימים אחרים הנפש במצב נקי יותר והדברים (קצת) יותר מובנים. אותן פסקאות עצמן. זהו קשר מופלא ועליון בין הנקיות הנפשית וההתמסרות לרוחה של התורה בין יכולת שכלית וחכמה. ממילא, זה אומר שמי שמקדיש את חייו לטהרה נפשית אמיתית, לעבודה פנימית על המידות, יודע יותר טוב את התורה ממי שלא, ממי שלא חי את המצוות הטהורות בחייו, גם אם, נניח לצורך הדיון הנחה מופרכת, שניהם מקדישים את אותו הזמן לעיון בטקסטים הקדומים.

אבל לימוד של הרבה תורה פועל על הנפש והשכל גם באופן ישיר יותר- בלימוד מרובה השכל מתרגל לכך שבכל דבר יכולים להיות הרבה דעות, מתרגל לכך שריבוי דעות לאו דווקא פוגם באחדות ובסוגיות רבות יכולים להיות הרבה מאוד "צודקים", לא משנה כמה נואשת המחלוקת שלהם. ממילא מתרגלים להכיל דעות רבות אחרות, לקלוט אותם ולנסות להבין את מניעיהם... ובכלל (וזה חידוש עצום), פשוט לשמוע שיש דעות נוספות. אנשים שהשתתפו בדיונים עם רבנים גדולים מאוד תמיד יודעים לתאר את התחושה המתסכלת של "לחזור על הראשונות" ו"בואו נשמע אם יש עוד דעה בעניין", ושל ריבוי הצדדים שמובא בכל דיון. לימוד תורה גם מחייב אותך להכיר בעובדה שלא משנה כמה נחרצת הדעה שגיבשת במקום מסויים, על פי נתונים מסויימים, במקום אחר ובמקור אחר יתכן בהחלט שתקבל נתונים אחרים/ נוספים/ שונים עד כדי תסכול. אתה לומד שאפילו אצל עצמך זה יכול להיות כך, דברים שלמדת והבנת בלילה לפני השינה יכולים להיראות שונים לגמרי, אולי אפילו מופרכים, בבוקר למחרת מול הנייר. אתה לומד על חשיבותה של הכתיבה והצגת הדברים לאחרים ככלי ליישור המחשבה של עצמך, מבלי ל"הרגיש", "לחוש" ול"דעת מבפנים שאני צודק". ומצד שני ובסתירה מוחלטת, שאתה לומד להכיל, שלתחושה הראשונית שלך תמיד יש משקל חשוב בהערכה. אתה לומד להכיר שתמיד, אבל תמיד, תמצא גדולים ממך... לא משנה כמה גדול וכמה עמוק תרד וזה מלמד אותך לא רק "ענווה" רשמית אלא אפילו מכניס פחד של ממש מלתת מקום רב מידי לעצמך, לאישיות שלך ולשכל שלך. זו נקודה שבה, מהניסיון שלי, יש הבדל גדול בין ידע רחב באקדמיה לידע רחב בתורה- באקדמיה נדמה לי שברגע שאדם מגיע לרמת ידע המבדילה אותו לחלוטין מאחרים, מ"ההמון", האמונה שלו בעצמו גוברת מאוד והיכולת שלו להמעיט בחשיבות עצמו קטנה ככל שהידע הזה מתרחב.

אולם, אולי דווקא בניגוד למקובל לשאול רבנים דווקא בעניינים אישיים של מה בכך, ברור שהנקודה המרכזית של "פניה לרב", או שאלת הרב היא ההסתכלות הפנימית. ההרגל להביט פנימה ולעומק של המציאות הוא חלק ישיר של העיסוק בתורה, והנפש צריכה ויכולה להתרגל לראות דווקא את הנקודות העמוקות של המציאות. זה קצת מזכיר את המאמץ של מדע האסטרונומיה בימינו לראות "מעבר לאור", שהרי כל היכולות שלנו לנתח את היקום נובעות ממבט על האור שמפיצים הכוכבים, ומכיוון שגם המדע מסכים שהאור נברא בשלב מסויים של הבריאה (או בלשון המדעית "האור השתחרר מהכבידה של המפץ הגדול"), הרי שישנה מגבלה טבעית ברורה לראות את הרגעים הראשוניים של הבריאה אם אתה מסתכל רק על האור שהיא הפיצה. ולכן משקיעים האסטרונומים מאמצים לפתח כלים שיכולים לא רק להביא על האור, אלא על כוחות נוספים... התורה, במובן הזה, נותנת לנו את הכח להביא על המציאות שמעבר ל"אור" שאותו רואה האדם, להביט פנימה ועמוק לעולמות רוחניים שמשפיעים ומכוונים את המציאות הרבה יותר מ"האור" של המציאות הנראית שיכול פעמים רבות לסנוור את העיניים שמביטות בו מידי יום ומידי שעה, מידי חצי שעה או בכל דקה נתונה. אף אסטרונום לא היה מוותר, אילו היו מוצאים את היכולת המדעית, על כלי שיתן לו מבט על היקום מבעד למה שהעיניים יכולות לראות ולחוש, ובאותה מידה אנחנו לא יכולים לוותר על המבט הרוחני העמוק של המציאות שלימוד תורה אינטנסיבי, יום יומי, טובעני ומתיש, נותן לרבנים. במובן של הויכוח על מקומם של הרבנים בהנהגה פוליטית אני תמיד חושב על העניין כמו על קבוצה המתחרה במירוץ מכוניות. מצד אחד ישנם הנהגים, שיודעים ויכולים לנהוג במהירויות עצומות שמכונאים לא יכולים לחלום עליהן, ומצד שני ישנם אנשי המקצוע שיודעים איך הכל עובד מבפנים, שמכירים את לב המערכות ומה עשוי לעבוד ומה לא, תחת הלחץ העצום של מהירות גבוהה. ורק נהג טיפש, מוכשר ובעל אינסטינקטים ככל שיהיה במהירות של מאות קמ"ש, יוותר על הידע הפנימי הזה לפני צאתו למירוץ. המבט הפנימי, העמוק הזה, על המציאות שלנו הוא חסר תחליף, והוא מצריך אנשים שמתמסרים ללימוד בכל מובן. לא ניתן להגיע אליו רק ממבט שבועי של "בית מדרש משותף", או מעיון בדפי מקורות, נהדרים ככל שיהיו. הוא מצטרף לשפשוף איטי של הנפש במשך שנים... והוא בהחלט יכול לסתור את מה שרואים בחדשות, בסקרים, בלחץ התקשורתי ואפילו בהגיגיהם של אנשי הפוליטיקה. זה לא דומה ולא ידמה אף פעם לכל ידע אחר וכמעט תמיד לא תלוי רק בכשרונות מבריקים, אוניברסיטאים. ובמובן מסויים זה גל לא קשור למאמץ ללמד תורה בהמון, להביא את התורה לעם, שהוא תחום אחר של עיסוק ויש לו מטרות אחרות. אבל הוא לא יכול להחליף את ה"אישיאויות" של תורה שחייבים לגדל, לייצר ולהוקיר.

אני חש שהציבור הדתי לאומי צריך שינוי בצורת החשיבה בתחום, מתוך בירור אמיתי של השאלה "למה לא לשאול את הרב איך לקרוא לבת שלי", מצד אחד ומצד שני כן להפוך את עולם התורה לחלק מקבלת ההחלטות הלאומית, הפוליטית, ובטח הרוחנית שלנו. זו לא חכמה לזמן את הרבנים לדיונים שקשורים למקוואות, כשרויות או בתי כנסת וישיבות. הוקרה של התורה, באמת, תלמד אותנו על החשיבות שלה בכל החלטה עמוקה, של החשיבות המבט התורני לעומק כאשר סוגיות "מדיניות" עומדות על הפרק. ואיש ציבור שהולך לרב כאשר הוא צריך להחליט אם לקנות בית בשרון, אבל מתעלם ממנו כאשר הוא צריך להחליט על סוגיה "פוליטית" הוא כמו נהג מירוצים שמתעלם מעצה של המכונאי שלנו שניה לפני הזינוק. קשה לומר או לא לומר שיש היום רבנים שיודעים "בדיוק" מה קורה מתחת לפני השטח של המציאות או מתארים את העומק באותה דייקנות של מכונאי בקבוצת פראירי מכיר את המכונית שלו... זו כנראה תכונה שניתנה רק לנבואה, אבל לימוד מרובה, שקדני, מתיש של התורה מעניק מבט עמוק מאין כמוהו על מגמות, על זרמים, על מותר ואסור, על נכון ונקי וההיפך, שהעולם המודרני שכח מזמן מתחת לכל הקצף המושפרץ של התרבות שלנו.