בראשית פרק א

פרק א:

א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ[1]:            
ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּֽיִם[2]:
ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִם יְהִי אוֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר:

1) בראשית. כתיב: בי"ת גדולה, שהוא קודם לכל המקרא (אותיות דר"ע). 
בראשית. בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנו (סוכה מט.): אל תיקרי "בראשית",  אלא 'ברא שית', דהיינו ה'שיתין',

הוא החלל שתחת המזבח, שאליו היו יורדים היין והמים בשעת הניסוך, ודמי הנסכים [רש"י שם וכן משמע מהרמב"ם דלהלן], ע"י שני נקבים שהיו בקרן מערבית דרומית (מדות פ"ג מ"ב). זהו שאמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן (שם): 'שיתין', מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר (שיר השירים ז, ב): "חמוקי ירכיך כמו חולאים מעשה ידי אומן". "חמוקי ירכיך" אלו ה'שיתין', "כמו חולאים", שמחוללים ויורדים עד התהום, "מעשה ידי אומן", זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. וכן פסק הרמב"ם (בית הבחירה פרק ב הלכה יא): ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמים דקים, והם הנקראים 'שיתין' שהדמים יורדים בהם ומתערבים באותה הקרן באמה ויוצאים לנחל קידרון.
אלוהים. קרי "אלוהים" מלא וכתיב "אלהים" חסר וא"ו. לפי שאינו מדקדק עם בריותיו בדין, שאילו היה מדקדק לא היה העולם מתקיים אפילו שעה אחת (אוצר המדרשים, 'חסר ויתר'. ועיין בראשית רבה יב, טו). וכל תיבה שבתורה בין מלאה, בין חסירה, בין קרי בין כתיב, הלכה למשה מסיני שכך היא צריכה להכתב [עיין הקדמה]. וכן נפסק בש"ע (א"ח סימן קמא סעיף ח): כל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהא נכתבה כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר. ומעשה באחד שקרא כמו שהיא כתובה, בפני גדולי הדור: ה"ר יצחק אבוהב והר"ר אברהם ואלאנסי והר"ר שמואל ואלאנסי בנו ז"ל, והתרו בו שיקרא כפי המסורה, ולא רצה, ונידוהו והורידוהו מהתיבה.
בראשית ברא אלוהים. שנינו במשנה (אבות פ"ה מ"א): בעשרה מאמרות נברא העולם
[א: "בראשית ברא אלוהים". ב: "ורוח אלוהים מרחפת" (להלן פסוק ב), ג: "ויאמר אלוהים יהי אור" (פסוק ג), ד: "ויאמר אלוהים יהי רקיע" (פסוק ו). ה: "ויאמר אלוהים יקוו המים" (פסוק ט). ו: "ויאמר אלוהים תדשא הארץ" (פסוק יא). ז: "ויאמר אלוהים יהי מאורות" (פסוק יד). ח: "ויאמר אלוהים ישרצו המים" (פסוק כ). ט: "ויאמר אלוהים תוצא הארץ" (פסוק כד). י: "ויאמר אלוהים נעשה אדם (פסוק כו), ועיי"ש] ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא, להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות.
שמים. שנינו בגמרא (חגיגה יב.), מהו לשון "שמים"? אמר רבי יוסי בן חנינא: ששם מים. במתניתא תנא: 'אש ומים'. מלמד, שהביאם הקדוש ברוך הוא וטרפם זה בזה, ועשה מהם רקיע [ועיין בראשית רבה, ד, ז].
את השמים ואת הארץ. שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבה [עקיבה בה"א לבסוף ע"פ דבריהם של האור זרוע והאריז"ל, אע"פ שבתלמוד דידן כתיב ר"ע באל"ף. עיין הקדמה] כשהיו מהלכים בדרך, אמר לו: אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה שהיה דורש כל 'אתים' שבתורה, "את השמים ואת הארץ" מה היה דורש בהם? אמר לו: אילו נאמר ''שמים וארץ'', הייתי אומר: השמים והארץ אלוהות הם. אמר לו רבי ישמעאל: "כי לא דבר רק הוא מכם" וגו' (דברים לב, מז), ואם רק הוא מכם, שאין אתם יודעים לדרוש (בשעה שאין אתם יגעים בו), אלא, "את השמים" לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, "ואת הארץ", לרבות אילנות ודשאים וגן עדן (בראשית רבה א, יד, ושם יב, ח. חגיגה יב.).
2) והארץ היתה וגו'. שנינו בגמרא (שם), מאחר ובפסוק א' הקדימה התורה "שמים" ל"ארץ", למה כאן התורה הקדימה לספר במעשה הארץ תחילה? שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל משל בזה, למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: השכימו לפתחי. השכים ומצא נשים ואנשים, למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים. אף כאן שקרא ה' לשמים תחילה, הארץ אין דרכה להשכים. ועוד: שכל מעשה ארץ מתונים, ומעשה שמים במהירות, והארץ השכימה עמה, שנבראו כאחת, לכך התחיל לספר מעשיה תחילה (רש"י שם).
תוהו ובוהו. שנינו (חגיגה שם), "תוהו", קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו,               שממנו יצא חושך. שנאמר (תהילים יח, יב): "ישת חושך סתרו סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים". "בוהו", אלו אבנים המפולמות (לחות) המשוקעות בתהום, שמהם יוצאים מים, שנאמר (ישעיה לד, יא): "ונטה עליה קו תוהו ואבני בוהו".