לזכור אחרת

אני דור שלישי להורים שמשפחתם נכרתה כמעט כליל בשואה. אמי ואחיה שרדו, ואני ובן דודי גדלנו כבנים יחידים בבית שבו הוטמן בשתיקה כאב גדול. הכאב גדל לצדנו, נספג בדמנו שלנו והכריח אותנו ללמוד מחדש מה היא חברה אנושית אופטימית, איך מלטפים, וכיצד מצניעים את הפחד.

גדלתי בקיבוץ, בבית ילדים, במקום שבו ההורות נחלקה בין תורמים שווים ובין כה וכה חיבוק חמים נחשב כחולשה "לא חינוכית".

לימים למדתי שלאמי ולאחיה שניצלו תודות למראיתם הנוצרית ותודות לזהות נוצרית שאולה יש אח נוסף ששרד את אושוויץ. האח הפך למאמין קנאי, הוא נשאר בניכר, ניתק את קשריו עם אמי ואחיה שהפכו לסוציאליסטיים אדוקים, עלו ארצה ובנו קיבוץ.

אני מניחה שהעובדה שבחרתי להתמחות בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים וביחסי הגומלין של שלוש הדתות, יהדות, נצרות ואסלאם, נבעה מן האמונה שלי שברמה המופשטת, השכלית והפילוסופית, ישררו הסכמה והבנה בין בני הדתות השונות.

כאשר כיהנתי כראש בית הספר לתלמידי חו"ל במכללת לוינסקי, נפלה לידי הזדמנות חד-פעמית להגשים את החזון שלי ולשלב בין למידה אקדמית, אך מנוכרת, לבין חינוך, שבנוי במהותו על הטבעת יחס לעצמך ולזולתך, יותר מאשר על ידע צלול.

פגשתי באיש כנסייה שהקים בטורון שבפולין אקדמיה ללימוד עברית. הסטודנטים הפולנים הנוצרים למדו עברית מפי פרופסורית יהודייה שלימדה שנים רבות ספרות עברית באוניברסיטה בעלת מוניטין בארה"ב והשליטה שלהם בעברית הייתה מרהיבה.

יצרנו אתם במכללת לוינסקי דו- שיח חינוכי שבמרכזו דיאלוג בין סטודנטים ישראלים בני הדור השלישי של הנרדפים לסטודנטים מפולין בני הדור השלישי לרודפים.

השפה העברית שקישרה את הפולנים הנוצרים למהות אמונתם הפכה במפגש החינוכי והאקדמי שבנינו לדיאלוג אישי וחי. הפגשנו את הסטודנטים מפולין עם ניצולי שואה שנולדו בארצם; והם ביודעם פולנית ועברית, היוו מתווכים חיים בינם לבין הסטודנטים הישראליים. בכך הפכנו את בני הדור השלישי לרודפים לגשר בשר דם ונשמה על פני תהום הכריתה של הדור והתרבות שנרדפו והוכחדו בארצם.

כשהסטודנטים מטורון חזרו לפולין, מלווים בסטודנטים שלנו, הם יצאו יחד לבקש אחר שרידיהם של הניצולים שראיינו בארץ, לאסוף שמץ מזיכרונותיהם, וכך להשיב לסיפור הגדוע חתיכה קטועה ודמומה ותקווה לסוף טוב. כשידברו עברית בפולין, המילים שבפיהם יחלצוו משוויון הרוח המילוני ויהפכו לתו בסיפור אישי. הלקח הוא כללי ואוניברסלי, אך המסר המוסרי הוא אישי, יחיד ומיוחד.

אמי אסרה עליי ליצור קשר עם אחיה האבוד בניכר. היא יצרה חומה בינה לבין עברה, אם גם בינה לבין שארה.

אני מאמינה שאקדמיה בינלאומית היא הזדמנות להפיל את החומות ולקרב את הזר. הזר הוא אחינו.