להעז ולהתמודד על חוקי הייסוד

אין זה סוד שבשלושים השנים האחרונות, תקועה מדינת ישראל הן בהגדרתה התרבותית האזרחית והן בהגדרתה כלאום. מצב זה מקשה על קביעת עמדה ברורה ביחס לנושאים אזרחיים מהותיים שעומדים על הפרק (בסוגיות הזוגיות, משפחה, חינוך ועוד) וגם ביחס לנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני ובתוך כך היחס להתיישבות היהודית באזורי יהודה ושומרון.

לאחדים נדמה (ובתוך כך גם הנהגת מפלגת הבית היהודי), כי ניתן להתמודד מול השאלות העקרוניות הנוקבות בסוגיות אלו באמצעים נקודתיים. כגון בחירה פרסונאלית קפדנית של שופטי עליון שמרניים, או חקיקת חוקים שיתנו מענה למעמד הישובים כדוגמת "חוק ההסדרה". אולם במבחן התוצאה מתברר תמיד כי אמצעים אלו אינם מועילים. הסיבה לכך היא ששורש הבעיה הוא, בהגדרת היסודות התרבותיים והלאומיים של מדינת ישראל. מאז הפיכת אהרון ברק את ערך ה"שוויון" כפי פרשנותו את חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", כ"חוק על", ומשיכת מדינת ישראל לכיוון "מדינת כל אזרחיה", לא אותגרה תפיסה אזרחית זו על ידי הכנסת שאמורה הייתה להיות הגוף המחוקק.

בעניין זה, לא שונה מפלגת הבית היהודי מן המפלגות האחרות. אין היא מציאה אלטרנטיבה משמעותית לתפיסה הלאומית והתרבותית של מדינת ישראל.

כדי שאלטרנטיבה שכזו תוכל לעמוד ולהצליח, אנו נצרכים להתקיימות כמה תנאים בד בבד.

א.      לזהות את הכשל הטמון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כפי שמפורש כיום. מדוע אין הוא מביא כבוד וחירות.

ב.      להצביע על יסוד אלטרנטיבי ולדעת להוכיח איך הוא מביא לחופש, בניגוד למה שנדמה לכולם שיש ב"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו".

ג.       לזהות ביסוד האלטרנטיבי, את האטרקטיביות אף לעולם. תנאי שלא ניתן לייתור, במציאות הגלובליזציה של ימינו, בה כל מדינה תלויה במדינות אחרות, כלכלית, מדינית וצבאית.

נעבור על הסעיפים אחד אחד.

שוויון שמביא למחיקת זהות, קונפורמיות ועבדות כלכלית

נראה היה לכאורה שחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", נותן את הסחורה עליה מצביע שמו. זכות כל אדם להגנה על גופו, חירותו ופרטיותו.

הדבר אמנם אולי יכול היה להיות נכון באופן עיצוב חוק זה על פי כוונת בית המחוקקים, אולם הדברים השתנו לחלוטין מאז שחוק זה הפך להיות "חוק על" מכוח האקטיביזם השיפוטי של השופט אהרון ברק בפרשנות שהוא יצק לחוק הזה והפיכתו לחוק ה"שוויון".

חוק זה בפרשנותו הרדיקאלית, מבטל למעשה את ההבדלים האתניים ההולדתיים שבין בני האדם, בין הלאומים ובין המינים. מכוח חוק זה, כפה בית המשפט העליון בבג"ץ קעדאן על הישוב קציר לקבל אליו את משפחת קעדאן הערבית, מכוח חוק זה כפה (ב2001) ייצוג ערבי במינהל מקרקעי ישראל. מכוח חוק זה כפה שוויון בין המינים בצה"ל (בג"ץ אליס מילר). ומכוח חוק זה כפה רישום זוגות הומוסקסואלים כנשואים במרשם האוכלוסין (בג"ץ יוסי בן ארי 2006).

אז מה הבעיה בכך?

הבעיה היא שמחוק יסוד שהיה אמור ליצור שוויון הזדמנויות לכל אדם, אולם על פי ייחודיות לאומיותו ומינו, הוא הפך לחוק שוויון המרדד ומשטיח את ההבדלים בין הלאומים והמינים ופונה אל כל בני האדם כחטיבת מציאות אחת. אין המדובר כבר על שמירת זכויות האדם, אלא על התוויית כיוון תרבותי ההופכת כאמור את מדינת ישראל להיות "מדינת כל אזרחיה" וברמת הזהות המגדרית, מבטלת את מעמד התא המשפחתי היסודי ההטרוסקסואלי.

התוצאות של מהלך זה הינן הרסניות.

ביטול הזהות הלאומית כזהות תולדתית המקבלת את תכונתה ממקום הולדתה, מביא להרדדת והשטחת הצביון התרבותי של העמים ובני האדם.

הקהילתיות הופכת להיות "קהילתיות מדומיינת" והצורך והשאיפה הכלכליים הופכים להיות הגורם המוביל את האדם וכופה אותו על פי כלליו. מכאן קצרה הדרך לשליטת בעלי ההון, ובתוך כך הופך האדם עבד לגורמים הכלכליים הגלובליים והשפעת בעלי ההון על השלטון.

גם ברמה האישית אנו נתקלים באותה הרדדה. ביטול הייחודיות שבין המינים, מביא להשטחת גורמי הזוגיות וביטול עיצובם ככוחות קיום המשלימים האחד את השני. ביטול אפקט ההשלמה הקיומי, משאיר את הזוגיות תלויה בתחושותיו הסובייקטיביות של אדם פלוני לאישה פלונית. משום כך, כל שינוי בתחושתיות זו ובצרכים של בני הזוג, מביא לפירוק הזוגיות. אחוזי גירושים מרקיעי שחקים ומתפתחת תרבות של משפחתיות מדומיינת אף היא – גברים עם גברים ונשים עם נשים.

עד כאן הכשל שבהפיכת חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" לחוק על של שוויון תרבותי.

אך האם יש לנו אלטרנטיבה טובה יותר להציע כתחליף לייסוד הזה?

יסוד הקיום האתני ההולדתי מן האם

התשובה היא - היסוד המרכזי בהגדרת מיהו יהודי, שעד היום אנו מזלזלים בחשיבותו האוניברסאלית - יסוד הקיום האתני, ההולדתי שלנו מן האם.

אנו נוטים להתייחס ליסוד זה כיסוד טכני או הלכתי. אולם התבוננות עומק מראה כי זהו יסוד תרבותי, עליו ניטש המאבק התרבותי בין המערב ותרבות המזרח התיכון, כשמדינת ישראל נמצאת בצומת המאבק הזה ויכולה להוביל ליישובו.

מהי תוכנו של יסוד תרבותי זה? 

הוא תולה את עיקר החשיבות יצירת המוסר, התרבות והיצירה בבני האדם, בתרחיש הלידה של הוולד מן האם. תרבות זו רואה את תהליך ההולדה מן האם כתהליך הווי קבוע יום יומי של הכלה והולדה של האם את משפחתה. ברמה הגלובאלית – היסוד האתני התולדתי מן האם, מופיע כתרחיש הכלה והולדה של האדמה את הלאום היושב עליה ללא הפסק.

ההכלה הקיומית הקבועה הרחמית הזו אל מקור ההיווצרות, היא האחראית ליצירת תולדות בעלות ישרות, תואמות מקור, הן מוסרית והן תרבותית. מתהליך זה נוצרים ברמת הלאום, ערכי לאום וקווי פעולה מדיניים וחברתיים פורצי דרך, וברמת המשפחה – ילדים בעלי נפש גדולה, יצירתיים ומוסריים. בתרחיש הולדתי זה, מתגלה מעמד האישה במלוא תוקפו והשפעתו.

הבנת הדינמיות שבחיבור האתני התולדתי אל האם ואל האדמה וכוחו לחולל לאום, מחברת אותנו אל התנאי השלישי ביכולת להציב את האלטרנטיבה האתנית התולדתית הזו כאלטרנטיבה ריאלית כלפי עמי העולם, כך שיהיו בעלי אינטרס בקידומו.

חזון אתני, בעידן של גלובליזציה מוחקת

היסוד הלאומי התולדתי מן האם, נותן תשובה בהירה לכל העומדים נבוכים מול סוגיות המהגרים, סוגיית הזהות התרבותית, ואפילו המשך הפריון והילודה שירדו לשפל שאין לו תקדים באירופה. תליית הקיום הלאומי, בקשר התולדתי אל הארץ, תחזק את צורך השימור והטיפוח הלאומיים והגברת ההשקעה העולמית בביצור קיומם, במקום הולדתם. במקום צדקנות שקרית של הסכמה באונס של הלאומים החזקים כלכלית, לקבל לאומים זרים אל תוך ארצם, ישקיעו המדינות העשירות את הונם בקיום, פיתוח והחזרת הלאומים הנודדים אל מקומם. במקביל, יביא מהלך זה לחיזוק התעקשות העמים הנחשלים, להישאר בארצם למרות הקושי הכלכלי.

יישוב הסכסוך הישראלי הערבי

ומה ביחס לסכסוך הישראלי הפלסטיני? כאן עתידה תפיסת הלאום התולדתית להפוך את הסכסוך לחיבור וקשר. יש להבין כי מקור הסכסוך הישראלי הערבי אינו טריטוריאלי! הוא נובע מתפיסת המערב את הלאום כקיבוץ בני אדם בעלי רצון להגדרה עצמית ואת החיבור אל הקרקע כאמצעי לחיזוק ההגדרה העצמית הזו בעזרת שטח תחום[1]. התרבות האסלאמית רואה באופן חיבור זה של הלאום אל הקרקע, בגידה באדמה. היא, כמו גם אחותה הישראלית, רואות את הקשר שבין האדמה והיושבים עליה, כקשר של הכלה והולדה תמידיים. האדמה היא המחוללת את האדם אל מקורו ומשם מולידה אותו אל יכולותיו, עוצמתו, מוסריותו ותרבותו. חזרה אל תפיסת הלאום ההולדתי, מחזירה את סוג הקשר הזה להיות רלוונטי לעולם. ממילא היא, עתידה להרפות את ההתנגדות האסלאמית למדינת ישראל ולעולם המערבי כולו, שהינה כאמור התנגדות לצביון הלאום ה"נצלני" שבה. ביטול נקודת המוצא לעימות ולסכסוך, תתפוגג ממילא גם את סוגיית המחלוקת הטריטוריאלית.

הצבת יעדים לטווח הבינוני והארוך

כאן המקום לדבר על יעדים לביצוע. אין ספק כי ההתמודדות על היסודות שהבאנו, מצריכה הקניית מושגים חדשים ואפילו שפה חדשה לציבור שהורגל לשיח פוליטי שטחי. היא גם לוקחת זמן רב יותר, עד להוצאת פירותיה. אולם היא עקבית ומביאה בסופה אל המטרה, שלולא התמהמהו בהובלתה יותר משלשים שנה, היינו יכולים כבר להגיע אל תוצריה.