דברים שלמדתי מההתנתקות

דברים שלמדתי מההתנתקות

(לפני תשע שנים בדיוק, החל ביצוע תוכנית ההתנתקות).

מי שבורח מהטרור, הטרור רודף אחריו.
מי שרודף אחרי הטרור, יחיה בביטחון.

אף פעם לא לחפש תירוצים למה אני מיישב את הארץשלי: התשובה היא שהארץ פשוט שלי.

למדתי שמי ששואל ״מה יש לנו לעשות שם, זה מסוכן״, יגלה תמיד שמתחילים לשאולאותו את אותה השאלה גם אם הוא גר בתל אביב.

למדתי שמדינה פלסטינית תרסק את כלכלת ישראל:
היא תרסק את התיירות, העסקים, המסחר. היא תזניק את הוצאות הביטחון, ותכניס אותנו לבידוד בינלאומי. 
מה שעשתה רקטה אחת שעפה מעזה ליהוד, עלול לעשות טיל נגד מטוסים מהשומרון, 6ק"מ מנתב"ג, אולי אפילו טיל כתף. רק שאז לא נושבת ליומיים.

מה שלא עשתה מנהרה אחת מעזה, תעשה מנהרה לכפר סבא, יעשו מנהרות לכביש 6. זאת לא תיאוריה, זאת סיבה ותוצאה. אסור שזה יקרה.

יש לנו מדינה שהתפתחה מדהים, 67 שנים, מתוכם 50 עם יהודה והשומרון, ובזכותם.
בשביל פנטזיות משיחיות על שלום עם רוצחים לא נהרוס את הכל.

למדתי גם לא להקשיב לאומרים: ״אם הם יפגעו בנו ניכנס בהם, תהיה לנולגיטימציה בינלאומית״ - העולם בז לחלשים ולנסוגים. מעמד ישראל מאז הבריחה מגושקטיף הידרדר כמו שלא היה מעולם.

מהבתים אותם פינינו בגוש קטיף ירו עלינו עכשיו, אך בשום ראיון בינלאומישערכתי לא נתקלתי בסימפטיה כלפינו בגלל זה. הפוך.

למדתי לא להאמין בעיניים עצומות לאמירות מומחי ביטחון, גם אם הם הרוב. (לא להאמין לאנשי התקשורת, גם אם הם הרוב (הרוב רק על המסך).

למדתי לאהוב את עם ישראל.

ראיתי את הילדים של גוש קטיף מחרפים נפשם יחד עם כלל עם ישראל, מוסרים את הנפש על גורלנו במלחמת לבנון השנייה ובמלחמה בעזה:

למדתי שאין לי עם אחר, אין צבא אחר, שאין מקום אחר ליהודים בעולם.

שאם לא נהיה ביחד, לא נהיה.

אחרי ההתנתקות, ואחרי מלחמת לבנון השנייה, הבנתי שאני לא עומד מהצד.

ולמדתי שאני לא מוכן ששוב יהודי יגרש יהודי. לעולם.