מלכודת הדבש של איראן השיעית ועיוורון המערב מול צמיחת דאעש הסוני

כמה הזוי ופתטי, מצד העולם המערבי, לעמול כה רבות על ההסכם עם איראן, כשזו כבר נמצאת בדרך לאיבוד ההגמוניה שלה בהתנגדות התרבות האסלאמית למערב. מדינאי עולם זה, המחשיבים עצמם חכמים ונאורים, לא מקדישים תשומת לב להבין את משמעות כניסת דאעש אל הזירה העולמית, את הסיבות לכניסה זו וההשלכה מכך על מעמדה של איראן בזירה הבין לאומית. הסיבה לעיוורון העמוק הזה הוא, כי את תפיסתם המדינית קובעים מדינאי העולם, על פי אמות מידה פוליטיות. בגאוותם, אין הם מחשיבים ואין הם מודעים כלל למשקל התרבויות איתן הם באים במגע, שלהן הם בזים בוז עמוק.

אולם אנו כדרכנו, הבוחנים את אירועי השעה, על פי מקורם העמוק של התרבויות השונות, נעשה זאת גם עתה. המסקנות כרגיל, יהיו מפתיעות.

שימוש האסלאם השיעי בוורבליות, כנגד המערב
מי שמכיר את ההבדל שבין האסלאם השיעי לזה הסוני, יודע כי השיעים במהותם נעזרים בוורבליות בקידום תרבותם האסלאמית. מגמה זו מלווה אותם מעת היווצרם. מתוך היותם מיעוט נרדף בקרב האסלאם הסוני, השתמשו השיעים בהונאת הפה על מנת לשרוד. כך גם בתהליך ההגעה להסכם הגרעין הנוכחי, השתמשו הדיפלומטים האיראניים ביכולת הזו, על מנת להשיג את מטרתם בלא שיצטרכו להגיע לעימות ישיר עם מעצמות המערב.
אולם אין לטעות כי שימוש זה באומנות הדיבור, הינו אך ורק פרי אילוצי השטח. הוא מוטמע בתרבותם של פלג זה באסלאם. האסלאם השיעי מציג ארבעה אופני שימוש בכוח הדיבור כנגד מתנגדיו. ה"תנפיה" – שימוש באנרגיה וביכולות של היריב לרעתו. ה"ח'ודה" – להביא את האויב שישפוט את מצבו באופן בלתי מציאותי. ה"תאקיה" – העמדת פנים כאילו אתה חלק מן הקהילייה העולמית. ה"כחמאן" – התכחשות למעשים ולדעות האמיתיים, למרות החתירה הבלתי פוסקת להגשמתם. 

דרך שימוש זו באומנות הדיבור, יש לה אכן, מקורות אף בקוראן. אלא שאיראן השיעית הביאה את השימוש בכוח הדיבור כנגד האויב לכדי אומנות. עד שזה הופך לה להיות חרב פיפיות.

מלכודת הדבש של איראן השיעית
בהיות הלאומיות האסלאמית, בנויה על הקשר התולדתי של האדם מן האישה ומן האדמה, מהווה המוטיב הפיזי את המחולל המרכזי של תרבותו. זאת כנגד תרבות המערב הרואה במוטיב המחשבה, הדיבור והרצון, את הגורמים מחוללי התרבות, בעוד הגוף הינו אמצעי גולמי הניתן לעיצוב ושינוי על פי בחירתו החופשית של האדם.
דרך המשא והמתן המדיני וכיבוד הסכמים, שייכים אם כן לעולמו של המערב ואין להם כלל משקל בתרבות האסלאמית. הרציונאל העומד מאחרי התנהלות איראן מול מעצמות המערב בדרך זו, הינו- שימוש בכוחות ויכולות האויב -  לרעתו. אלא שדרכם זו, מופנית לבסוף אף כנגדם! שימושם המוגבר באומנות הדיבור, מטפטף אל עולמם, את תרבותן של מדינות המערב. בין אם ירצו ובין אם לא יירצו, משפיעה דרך התנהלותם גם על עצמם. בכך הפך המשא ומתן הדיפלומאטי הארוך שבו היו שותפים האיראנים, וההסכם שחתמו עליו מול מעצמות המערב, מלכודת דבש עבורם.

עלייתו לגדולה של דאעש הסוני
את הנפילה הזו, זיהתה האינטואיציה האסלאמית בחושיה הפראיים. מבעוד מועד יצרה תחליף קיצוני הרבה יותר מזה האיראני, לעמוד מול התרבות המערבית, בדמותו של דאעש הסוני.
תוך דבקות בתרבותם – תרבות הגוף הישירה והמוחשית, הוא מציב את התנגדותו למערב במגוון מיתות גופניות שונות ומשונות. סקילה, שריפה, הטבעה בכלובים, הריגת סייף, קבורה בחיים ועוד, תוך שימוש באמצעיים וויזואליים מערביים להעצמת התודעה. כנגד ההסתרה והעמדת הפנים השיעית, מציג דאעש הסוני, התרסה ישירה בפנים.

בעוד המערב עושה מאמץ אדירים "לחבק" את האסלאם השיעי של איראן אליו, חמק לו האסלאם בין ידיו והקים עצמו בדמות מפלצתית הרבה יותר מסוכנת, מזו שהייתה עד עתה.

אז היכן אנחנו בסיפור הזה? איך ניתן למנוע את המצב הנוכחי, בו בכל פעם שנראה כי נפתרה הסכנה האסלאמית, היא צצה מחדש באופן מסוכן יותר מקודמתה?

שלילה וצרירה – ריחוק ושנאה בעלי פוטנציאל של הכלה
את התשובה נוכל לקבל מן המשמעויות ההופכיות אך המשלימות הכנוסות במושגים "שלילה" ו"צרירה". שלילה הינה מילת הרחקה. אולם במקביל היא מציינת מהלך של לקיחת שלל. צרירה הינה ביטוי לשנאה. אולם בקביל היא משמשת כפעולת איגוד וקשר. מכאן אנו למדים על עקרון בסיסי בעימות בין עמים. בכדי לגבור על עם, צריך המגע להיות מגע של הכלה. שאם לא כן, האויב לעולם לא ייכנע, כי אין מפלט לתרבותו ולכוחותיו.
יכולת מדינת ישראל להתמודד מול האסלאם שצץ ועולה מחדש כל פעם בדמות חדשה מסוכנת מקודמתה, תלויה בהבלטתה בתרבותה היא, את צד המכנה המשותף שיש לה עם תרבות זו – היות הלאום הישראלי בנוי אף הוא מכוח התולדה הגופנית והקשר שבין האדם לאדמה. פיתוח הפוטנציאל התרבותי הזה, יאפשר לאסלאם, לקיים את תרבותו בסמוך ובזיקה למדינת ישראל, בלא להיות בצל איום של הכחדה.

פעולות מדיניות פורצות דרך
הנגזרת המדינית מתוך התמונה העקרונית שהצבנו, נחלקת לשניים. מכיוון שאיראן כבר לכדה את עצמה בסבך קורי העכביש של עצמה, וכיוון שאת שרביט ההתנגדות העולמית האסלאמית, נטלה דאעש מידי איראן ואת עיקר המאמץ יש להטות לכוון הכלת התרבות האסלאמית ולא ההתנגדות לה, את הטיפול בנושא האיראני יש להוריד לאש קטנה. את הפעילות הדיפלומטית והצבאית כנגדה, יש לבצע בשקט, ללא כל רעש תקשורתי.

במקביל, יש לחזק את הקשרים עם הלאומים הסוניים שסבבנו, כדוגמת מצרים וסעודיה, אך לא על בסיס הדאגה המשותפת מאיראן, אלא על בסיס התרבות המשותפת שנגענו בה לעייל. המדובר כמובן בתהליך ארוך, שהרי עד עתה הצגנו את עצמנו אפילו בעיני עצמנו, כלאום מערבי. אולם נראה, כי שינוי עקבי בעניין, יביא תוצאות מפתיעות גם במקומות שהיום אפילו בחלומות אנו לא מעיזים להעלות על דעתנו.