איך קרה שיצאה לנו מדינה חילונית?

מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה היה אומר משה רבינו לו היה חיים כאן היום. נורא מסקרן אותי לדעת איך הוא היה מרגיש במדינת ישראל מודל 2012. מה היה חושב על מה שהולך כאן. על איך שהמדינה הזו נראית, על החוקים שלה, על הממשלה. האם הוא היה מופתע? מאוכזב? כועס? האם עוד פעם היה שובר את הלוחות?

יש קבוצה מסוימת של אנשים שאין להם ספק בכלל. "המדינה הזו היא 'מעשה שטן'. מדינה חילונית, כופרת, נלחמת בה' ובתורה, וטוב היה לה שלא באה לעולם".

אומנם, גם מי שביטויים כאלו מרתיחים אותו לגמרי חייב להודות שיש נקודה אמיתית מאחורי הטענות הללו, והיא מנוסחת בקצרה בכותרת. איך קרתה התקלה הזו?! זה הרי ממש בלתי נתפס. אלפיים שנה עם ישראל חולם לשוב לארצו. משתוקק בכל מאודו לשוב הביתה ולחדש ימיו כקדם. לחזות בה' המחזיר שכינתו לציון, מקבץ גלויותיו ובונה את המקדש השלישי שלא ייחרב עוד. על זה התפללו וקיוו מיליוני יהודים לאורך כל הדורות. ובסוף כשזה קורה סוף סוף, אנחנו טועמים מן התבשיל ומגלים שיצא לנו בכלל משהו אחר לגמרי. הרצל, חלוצים, פלמ"ח, בן גוריון, ו...אופס - יש כאן מדינה, אבל חילונית. בלת"מ. מה זה צריך להיות?! ציפינו למקדש, לחידוש הסנהדרין, לנבואה, ובמקום זה קיבלנו כוכב נולד והמרוץ מיליון. איך 'אוכלים' בכלל את הדבר הזה? אולי בכל זאת צדקו אלו שטענו שזה 'מעשה שטן'?...

הקונספקציה השגויה
לפעמים דווקא לשאלות העצומות ביותר יש תשובות פשוטות להפליא. כשנחרב בית המקדש השני ויצאנו לגלות לא חדלנו לקוות שאוטוטו הסיוט נגמר ואנחנו חוזרים הביתה. הרי בפעם הקודמת זה לקח שבעים שנה בסך הכול. כשהקימו את בית המקדש השני היו עוד זקנים שהעלו זכרונות מן הראשון. הצפי היה שגם הפעם ניקח את עצמנו בידיים ובדרך הטבע נעלה לארץ, נבנה אותה מחדש והכול יחזור להיות כמו שהיה. והנה השנים חולפות וזה לא קורה. עם ישראל הולך ומתפזר בכל העולם, משתקע ומתבסס בארצות נכר, והחלום לשוב לארץ הולך ומתרחק. 'אבל הרי הגאולה בוודאי תבוא! הרי הנביאים התנבאו עליה והתורה הבטיחה שהגלות היא רק עניין זמני!'. העם סירב לוותר על חלום הגאולה אך הוא עבר המרה. בוודאי יבוא משיח ונחזור לארץ, אבל אם בדרך הטבע קשה לראות כיצד זה קורה, זה בוודאי יקרה בדרך ניסית. המשיח יופיע פתאום ויגאלנו ובית המקדש ירד באש מן השמים.

וכך חולפות להן אלפיים שנה ומשהו בעולם מתחיל להשתנות. הלאומיות פורחת, עמים מבקשים לעצמם חירות, ומה שעד היום היה לא ריאלי הולך ונעשה מציאותי יותר ויותר. ואז מופיע הרצל, יהודי שלמרות הזקן המרשים אינו ירא שמים המקפיד על קלה כבחמורה, ומתחיל לדבר על ארץ חדשה-ישנה ועל הזכות של עם ישראל למדינה ככל העמים בארצו הנושנה. אלא שמי שנענה לקריאתו היו בעיקר היהודים החילונים. רוחות הלאומיות שנשבו בעולם עוררו גם אותם, והם החלו לחתור למען חזרה לארץ בדרך הטבע. לקנות עוד אדמה, ועוד בית, לנטוע כרם ולייבש ביצה.

ומה עם הדתיים, אתם שואלים? רובם הגדול נשאר מאחור. למה? כי הם הרי מחכים למשיח... מצפים שהקב"ה יעשה נס מדהים ויגאל אותם ברגע אחד. עדיין שבויים בקונספציה השגויה שלא תיתכן גאולה אלא בדרך נס. לא קולטים שבורא עולם שמושך בחוטים לא מחויב לאופציות שבדמיונם ויש לו הרבה דרכים לגאול את עמו.

וממילא התוצאה ברורה. מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. ומי שלא? 'יאכל אותה' בשבת. כשמי שבונה ומקים ונלחם ומוסר את הנפש הוא גלוי ראש, אין פלא שהמדינה שתוקם תהיה בדמותו ובצלמו. ומי שנשאר מאחורה והתעורר מאחור, אין לו על מי להלין אלא על עצמו.

הביאו את היום
המשנה בסוף מסכת סוטה מתארת את מאפייני עידן הגאולה - "עיקבתא דמשיחא". בסוף הרשימה מופיע המשפט המפורסם "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". אחד מאדמור"י חב"ד העיר בחריפות שזה אינו הפתרון לכל בעיות התקופה, אלא האחרונה והקשה מכל ברשימת הצרות. כשבמקום לפעול ולעשות, האנשים הדתיים והמאמינים 'סומכים' על הקב"ה שיפעל ויגאל והם נשארים מאחורה. אולי במקום התפיסה הזו צריך לאמץ שורה משיר אחר. "אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום!". אל תחכו לאף אחד אחר. אפשר להתלונן, להתבכיין, להאשים את התקשורת, את בג"ץ, את הממשלה, את כל העולם. ואפשר פשוט לפעול ולשנות. לא לשחק 'ברוגז' ולא לאיים בניתוק ובהפניית עורף. זה העם שלנו, זו הארץ שלנו וזו המדינה שלנו. כמו שהם, ב-ד-י-ו-ק. לא של אף אחד אחר. רק אם נאמין בהם, נאהב אותם, וניקח אחריות אמיתית נביא בעזרת ה' את היום.

הערה: הרחבה לרעיון הזה תוכלו למצוא בשו"ת "עשה לך רב", כרך א', לרב חיים דוד הלוי זצ"ל, ובהקדמה לספר "אם הבנים שמחה" לרב יישכר טייכטל הי"ד. בספר "המדינה היהודית" מאת ר' משה ברגמן, תוכלו למצוא עוד תשע תשובות לשאלה שבכותרת.