תסמונת סטוקהולם

המאמר פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון

מיום שישי האחרון השמיים בישראל נראים בוהקים יותר ורוח אופטימית זהירה מנשבת ברחבי ארצנו. לא, הסיבה לתחושה הטובה שחשים ישראלים רבים כלל לא קשורה להצלחה כלכלית מופלאה של ישראל, או לפריצת דרך חסרת תקדים ביחסים שלנו עם שכנינו ברחבי הלבנט, מודבר בבשורה משמחת הרבה יותר: הפרלמנט הספרדי אישר חוק שמשיב את האזרחות לצאצאי יהודי ספרד שגורשו לפני 500 שנה.

ההחלטה המרגשת קבעה במיוחד כי הזכאים לאזרחות ספרדית זו לא יצטרכו כלל לוותר על האזרחות הנוספת שלהם ויוכרו כשווים לכל דבר במרוץ

השוורים בפמפלונה אפילו תישאר אזרחותם הישראלית למשל. כמובן כלי התקשורת בארץ הוציאו לרגל המאורע ההיסטורי וההיסטרי מדריכים בנושא וכבר פורסמו חלקית שמות המשפחה הנפוצים של קהילת המגורשים. ההתרגשות הגדולה שבהחלטה הספרדית אמנם מועמת קצת בינתיים כיוון שלא ברור כיצד השלטונות במדריד יצליחו באמת לזהות מי הום צאצא אמיתי של המגורשים אבל אל תדאגו, משרדים מיוחדים של מומחים לנושא בטח יוקמו בארץ ויגרפו רווח כספי ענקי וזאת כדי לממש את החלום הישראלי הממוצע: דרכון זר.

בכלל אם יש משהו שהישראלי אוהבים להתהדר בו הרי שמדובר בדרכון זר של ארץ נחשבת. את המקום הראשון תופסות שוויץ, ארה"ב וככל הנראה מדינות האיחוד האירופי. גם דרכון אוסטרלי או ניו-זילנדי הולכים כשבעצם כל דרכון או אזרחות זרה, אפילו של איי פאפואה (גינאה החדשה) הולכים. ישאל השואל מדוע הישראלי צריך אזרחות זרה? הרי הוא חזר למכורתו ההיסטורית? ארץ ישראל. ובכן שאלה זו מתעלמת מהאופי היהודי הגלותי שעדיין מפעם בעורקינו אפילו אחרי 65 שנות עצמאות.

במילים אחרות, ישראלים רבים משום מה כלל לא משוכנעים שלמדינתם המתחדשת יש סיכוי לשרוד עוד 65 שנה ולשם כך הם מבטחים את עצמם מראש ומכינים ארץ מקלט ליום סגריר. אז נכון, הספרדים, הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הלטבים, הליטאים ועוד רבים אחרים טבחו בנו, גרשו אותנו, בזו לנו ובזזו את ילדינו ורכושנו אבל היהודים כידוע הם עם סלחן שהתרגל להיות הילד הדחוי של הכיתה שנוהג לומר שיורד גשם גם כשהיריקות הופכות למכות ואפילו לרצח.

ובכלל הרי בין מעשה אונס אחד למשהו ובין רצח קהילה לרצח קהילה הרי היהודים חיו בגלות. מושפלים מבוזים מנודים אבל חיו והרי גם זה משהו. אלא שבגלל המשהו הזה בנימין זאב הרצל, ז'בוטינסקי, נורדאו ואחרים קראו ליהודים להקים מדינה משלהם ולהחזיר לעצמם את כבודם האבוד. שהרי כבודו של אדם, יכולתו לחיות כבן חורין בארצו הם עיקר הטעם לחייו. אבל אנו נותרנו יהודונים, פחדנים, אנשים שהתאהבו בסטריאוטיפ האנטישמי, או שלקו בתסמונת סטוקהולם, וקשה לנו מאד להחזיק את המדינה הזו בלי איזה דרכון זר בצד למדינה שאפשר לברוח אליה. זאת למרות שהדרכון הזה מזכיר לנו את חרפת העבר. את חרפת גירוש ספרד למשל.