ישיבת הרב קוק ביפו- חלק שני

זהו חלק שני של התחקיר אודות הישיבה, החלק הראשון נמצא כאן.

המהומות בירושלים
לא ברור עד כמה נזהר הרב שלא יתפרסמו בציבור "הרעיונות הצפונים בלבו" אודות הישיבה, אבל בנו הרצי"ה כותב לרי"מ חרל"פ: "הדבר הרם והנשא אשר זה כמה אאמו"ר נושא אליו את נפשו... בחפצנו לע"ע שלא לפרסם את הדבר בירושת"ו, לכן לא שלחנוהו כלל לירושלים מלבד לכ"ת ולעוד שנים. ובטח גם כ"ת יעשה כן. ורק לאלה אשר מצאם אאמו"ר נכון לפניו – להם שלחנו" [1]. ואכן, מתברר שלחששות היה בסיס מוצק.

סיבות שונות[2] גרמו לכך שיצא לישיבה בחוגי הקנאים בירושלים שם רע. התפרסמו שמועות וקטעי ציטוטים מהפרוגרמה של הישיבה, הוספו וצורפו דברים, ויצא קצפם של הקנאים והשמרנים בירושלים[3]. הם נימקו את התנגדותם בלימוד ספרים אסורים בישיבה.

לרצי"ה, שהיה אחראי על גיוס התלמידים לישיבה, נודע כי תלמידים[4] שהיו אמורים להגיע מישיבת מאה שערים לישיבה ביפו, חזרו בהם ברגע האחרון. נודע לו שהסיבה היא שם רע שיצא לישיבה החדשה. בעקבות זאת שלח (בתאריך א' אייר תר"ע) מכתב לר' מנחם שלמה ראב, מראשי הגבאים בישיבת מאה שערים, ובו זירזו להתגבר על העיכובים בשליחת התלמידים, והפריך את השמועות הרעות הנ"ל. כתשובה, שלח לו ר' מנחם-שלמה איגרת מרתקת שצילומה מצוי בידי:

"שלום וכ"ט לידידי אהובי משכיל ע"ד אמת הולך תמים ודובר צדק ירא וחרד מה"ר צבי יהודא הכהן קוק נ"י.

מכתבו מיום ר"ח אייר[5] קבלתי, ואם כי לא אוכל להשיב לו בפרטיות ע"כ דבריו – אשר הרבה יש לי לדבר בזה – מפני העבודה הגדולה העמוסה עלי אשר אי אפשר להעלות על הכתב, אך אשיבהו בקצרה מה שנוגע לדבר התיסדות ישיבת כ"ק אביו הגאון שליט"א, כי עיקר סיבת עיכוב נסיעת הצעירים לישיבת מר אביו שליט"א הוא מפני שיצא קלא דלא פסיק שמפרוגרמה[6] הישיבה שצריך לקרות בקביעות גם באותם הספרים אשר אין דעת יראי ד' נוחה מהם [ואם כי מחיתי ע"כ בכל תוקף כי בודאי אין הכרח כלל עפ"י הפרוגרמה לזה וכן אמר לי הב' מר מיכל[7] נ"י], ... ולעת-עתה איני יודע שום דרך איך ובמה אעשה איזה דבר לטובה בדבר ישיבתו הק'...".

כמענה לאיגרת זו, שלח הרצי"ה את האיגרת הבאה[8]:

"ב"ה, י"ד אייר התר"ע. עה"ק יפו.

לכבוד מר ידידי הרה"ג המצוין מ"ר מנחם שלמה ראב נ"י.

קבלתי מכתבו, ושוב נוכחתי לדעת את תכנם של אותם הדברים שגרמו בעכובם של הצעירים מבא הנה [...] כמו שכתבתי במכתבי הקודם, ושוב התפלאתי בהשנות לפני דברים כאלה. [...] אך אני עוד הפעם, כמו במכתבי הקודם, אל מעכ"ת אשים את דברי בתור ידיד ומכיר וקרוב ברוח... בידעו את החובה הקדושה, אשר בלי שום ספק ידרש עליה, על ההתרשלות ממנה, דין וחשבון חזק על הענין הקדוש והנשגב הזה של הישיבה דפה, וחוזר אני ושונה ומזרז ומעיר את לבבו הטהור של מעכ"ת [...] חובה קדושה, שבשום אופן אין להפטר ממנה, מוטלת על מעכ"ת, בעל ההכרה המכיר את הצעירים וקרוב להם, שאותם הצעירים, שהם בעלי כשרון יראי ד' וישרי דרך, בא יבואו הנה ללמוד בלי אחור ועכוב, כי זה מקומם האחד, בית חייהם [...]. מזמן לזמן ישתדל תמיד שיבואו הנה צעירים כאלה המוכשרים לשם ישיבת כ"ק אאמו"ר שליט"א, ויתחיל בזה במוקדם תומ"י, ובזה באמת תכלה הרשעה מן הארץ.

... ויסלח לי אם אוסיף עוד הפעם להזכירו, שיבחון בדעתו וידון בעצמו את גודל ההכרח והנחיצות והמצוה הרבה אשר ממש אין לה קץ, שיש בהבאת צעירים בני תורה וי"ש בעלי כשרון, פחות או יותר, שיתחנכו תחת השפעת כ"ק אאמו"ר שליט"א, ויתעורר לעבוה"ק, אשר ממש אשרי מי שזכה לסייע לכך, בלי להשגיח בכל מיני מפריעים ואמתלאות הבאים בהשקפה ראשונה".

אך לא רק העיסוק בחכמות חול או בספרים 'בעייתים' הטרידו את הקנאים בירושלים. גם שיעורו המרכזי של הרב קוק בספר 'הכוזרי', אשר נועד לתלמידי הישיבה וגם לאורחים מבחוץ[9], היווה חידוש משמעותי ביחס לעולם הישיבות שרובן ככולן לא הקדישו זמנים ללימודי אמונה, ועורר את זעמם של הקנאים.

בספרו האוטוביוגרפי 'על חומותיך' כתב משה בלוי[10], (שלימים עמד בראש הקנאים בירושלים כנגד הרב קוק):
"כשהנהיג הרב קוק ז"ל ביפו שעור בכוזרי, וההרצאות נשאו אופי פילוסופי לפי דרכו, העיר אותו מורי זקני (=הרב ישעיה אורנשטין[11]) על כך במכתב נועם, ומורי זקני הראה לי את תשובתו אליו בה ציין שהוא מרצה לפני תלמידיו "דברי אלקים חיים".

אכן הרב קוק מצידו, לא חש לתרעומתם של השמרנים הללו. במכתב ששלח לרב יצחק אייזיק הלוי הוא כותב[12]:

"כאשר יווכחו שכל אותם הפחדים הדמיוניים, שמפחדים מנהלי המוסדות הישנים, מפני כל שינוי לטובה, אע"פ שהוא מוכרח מן התורה ומן השכל הישר, שהוא יסוד הסברא הברורה, שהם פחד לא הי' פחד, ולהיפך: ע"י 'שב-ואל-תעשה' שלהם הסכנה היא בולטת, שכיון שכל המתחנכים תחת ידי בעלי תורה ויראה אינם מתכשרים ללכת עם החיים, לא מצד ידיעותיהם ולא מצד הנהגתם ונימוסיהם, ממילא נעשים הם בגדלם לאנשים חלשים, נמוגי רוח, ומוטלים על הציבור, וההולכים בדרך ההרס ההולכים ע"י זה ומתחזקים במפעליהם, אע"פ שסופם הוא הריסה מוחלטת, המורגש יפה למי שיש לו עין צופיה, - ואחר כל אלה הנני להעיר את כבודו, שרק אז כשיהיה לנו על מה להראות באצבע, אז יודו לנו גם הישנים שכונתם לשם שמים, וממילא יתפשט החידוש לטובה על כל בתי החינוך והישיבות בארץ-הקדש, ויתרבה עז ותעצומות לעם הקודש בדרך אמת".

שם הישיבה ומיקומה
באותם ימים היה מקובל שלכל ישיבה יש שם: 'עץ חיים', 'תורת חיים' וכו'. גם לישיבתו של ר' זרח ברנט ביפו היה שם: 'אור זורח'. עולה השאלה מה היה שמה של ישיבת-הבחורים שהקים הרב קוק? למיטב ידיעתי, אין כיום שום מסמך רשמי של ישיבה זו[13], כך שקשה להשיג תשובה ברורה לגבי כינויה. אך ככל הנראה היא נקראה בצורה סתמית: "ישיבת מוהרא"י הכהן קוק ביפו". כך למשל בעתון 'המוריה'[14], התפרסמה מודעת אבל רשמית על אביו של אחד מבני הישיבה, ועליה חתומים "חברי ישיבת מוהרא"י קוק". דומני שזהו שריד יחיד שנותר ממסמכיה הרשמיים האותנטיים של אותה ישיבה.

הרב עצמו קורא לישיבה במספר איגרות 'הישיבה המרכזית', מה שמזכיר את הישיבה שהקים לימים בירושלים 'הישיבה המרכזית העולמית' – 'מרכז הרב'.

הישיבה שכנה בתוך המתחם של 'שערי תורה'[15], בקומה העליונה של אחד המבנים. ייתכן שחוסר השם של הישיבה, ומיקומה-היבלעותה בתוך מתחם אחר, הם שתרמו לשכחתה ברבות הימים, ולעתים גם לבלבול עם ישיבות אחרות שהיו סמוכות לה. כך למשל הוחלפה עם ישיבת 'אור זורח' (שהקים ר' זרח ברנט) ששכנה מול 'שערי תורה', ונוסדה בעידודו ובתמיכתו של הרב קוק[16]. בלבול נוסף מצוי בכמה חיבורים, בין ישיבת-הבחורים לבין הכתות העליונות בת"ת שערי תורה, שאף הוא נקרא לעיתים (גם בפי הרב!) 'ישיבת שערי תורה', ושכן בסמיכות לישיבת-הבחורים. אך היה זה שיגרא דלישנא בלבד[17], ולרוב הכוונה בכינוי זה לישיבת-הבחורים.

בכמה ספרים נקראת ישיבת-הבחורים בשם 'ישיבת ברכות'. מה פשר הדבר? במבנה 'שערי תורה' היו חדרים רבים ששימשו במשך השבוע ככתות לימוד. בשבתות היו החדרים משמשים כבתי-כנסת, מעין 'שטיבלך'. בקומה העליונה של המבנה היה בית מדרש שנקרא על שמו של הרב זכריה ברכות[18], שתרם את ספרי-התורה והריהוט למקום, ובו שכנה למעשה הישיבה של הרב קוק. מיקום הישיבה בבית מדרש זה גרם לצירוף 'ישיבת ברכות'.

מניין תלמידי הישיבה
דומני שכל החוקרים שהזכירו את הישיבה ביפו חשבו שמספרם המועט של התלמידים מקורו בחוסר היענות הציבור לשלוח את בניו לישיבה זו, ומשמעותו כישלון בייסוד הישיבה ובתפקודה, והוא שהביא לסגירתה, ולייאוש מהגשמת החזון.

אך כאשר מבינים לאשורה את מהותה של הישיבה, מתברר שהבנה זו שגויה מכול וכול. אותם חוקרים פסחו על עובדה מרכזית ובולטת, והיא שבאופן מוצהר, הייתה הישיבה מיועדת רק ליחידי סגולה[19]. בחורים מצוינים[20] ומוכשרים בלבד הוזמנו והתקבלו אליה. מלכתחילה לא נועדה הישיבה להיות המונית, לפחות בשנותיה הראשונות, אלא חממה ובית-גידול לעילויים בתורה ובמידות.

עובדה זו בולטת בכל האזכורים של הישיבה הן באגרותיו של הרב קוק והן במקורות נוספים. הרב חוזר ומדגיש: "ניקח מבכירי תלמידי הישיבות..."[21]; "בחורים אחדים הגונים, בכשרונות לא-רעים, לקחתי מירושלים"[22]; "המצוינים שבבעלי הכשרון. .. שידעו פרק הגון...[23]"; "שאזכה ליסד איזה קיבוץ של צעירים בעלי כשרון פה עיר הקודש... נוכל לקבל בעזרת השם ארבעה בחורים, אם ימצאו מוכשרים כראוי, ובצירוף עם אחדים מוכשרים שישנם עמנו... יכתוב נא לי שמותיהם של איזה צעירים מוכשרים, אשר ידעם, וביחוד אם הם מרוצים לבוא...[24]" ; "ישיבה חשוב מרכזית, שבתוכה יבואו בעלי הכשרון שבילדי המושבות, הראויים להיות ת"ח חשובים...[25]".

הרצי"ה, הרי"מ חרל"פ[26] ועוד, עסקו באיתור וסינון הבחורים המצוינים ביותר בכל ישיבה בירושלים[27] ובעולם, ורק אותם הזמינו לישיבה ביפו. גם אותם בחורים פוטנציאליים נצרכו לעבור בחינות מדוקדקות ע"י הרב קוק והרב חרל"פ[28]. כך כותב הרב קוק לרב חרל"פ[29]: "על-דבר הצעירים אשר יואילו לפנות לכת"ר, לתהות אקנקנם, אטריח בזה את כ' ידידי להודיעני ערכם"[30]. ואכן בפועל, אלו שלמדו בישיבה היו ידועים אז כעילויים ומוכשרים. ניתן להסיק זאת גם מהתארים הנכבדים בהם השתמש הרב ביחס לכמה מתלמידיו[31].

ומפני שהייתה זו ישיבה למצוינים, גילה הרב את משאלתו שאותם תלמידים "לא יוכלו להיות ממוצעים... כי אם גבורים כאריות במלחמתה של תורה...[32]". מעניין לברר האם כל התלמידים שהתחנכו בישיבה זו אכן הגשימו את חלומו של הרב. איננו יודעים כיום כמעט מי למד בישיבה זו, ורק כשתהיה לנו רשימה מסודרת של התלמידים נוכל לחקור זאת. אבל אותם מעטים הידועים לנו, רובם ככולם אכן גדלו והתפרסמו בבגרותם לגדולי ישראל ולרבנים חשובים, כפי שנראה להלן.

כמדומה שהסינון הקפדני של הבחורים הוא הסיבה[33] לכמות הקטנה של התלמידים. שהרי יחידי סגולה מעצם הגדרתם הנם יחידים ומעטים ועם זאת איכותם גדולה, ובוודאי שהרב ומקורביו היו שבעי רצון מכך באופן מלא[34]. הדים לשאלת כמות התלמידים נוכל למצוא באיגרת ששלח הרב חרל"פ אל הרצי"ה בשנת תרע"ג: "אחלה פניך להודיעני מהר מה אתם חושבים על זמן הבא, אודות הישיבה, אם חפצכם העז להגדילה, כי יש איזה אברכים נעלים המבקשים לבא בהיכלה". כלומר, לא ברור האם הרצי"ה רוצה להמשיך ולשמר את המתכונת המשפחתית של הישיבה, או לשנות גישה ולהרבות את ספסליה[35].

הרב עצמו הדגיש באיגרותיו שתפארתה של הישיבה היא באיכות תלמידיה ולא במניינם:
"מראש הסכמתי שלא הכמות של בני הישיבה עיקר אלא האיכות. נצחון הרעיון בכלל והרמת ערך המטרה הקדושה... וההתחלה המצערה היה תהיה לפלג אלוקים שישקה את כל חרב ויבש בארץ חמדה"[36].

"מעטים המה בכמות מספר התלמידים, אבל הולכים הם אלה המעטים, שהם כעשרה כעת, ומתפתחים, הולכים ונעשים לאנשים תלמידי-חכמים, בעלי רעיון ולב, יודעים ומכירים את תעודת חייהם, בתור למודי ד' בכלל, ובפרט בתור ת"ח שבארץ ישראל, ביחוד לעת כזאת, עת תחיה ובנין האומה. כמובן איני רוצה שידובר אודות ישיבה קטנת-הכמות כזאת בתור דבר עשוי וגמור, אבל כדאית היא לדבר אודותיה בתור מטע וצמח ד', שתקות עולמים נשקפת לו בעה"י"[37].

מובן שגם הרב ומקורביו רצו שבהמשך יגדל גם מספר התלמידים, אך לא על חשבון איכותה ורמתה הגבוהה של הישיבה שנשאה בגאון את שמו של הרב ובה נתלו תקוות רבות.

עם זאת, יש לזכור שהישיבה פעלה במשך כשבע שנים, ותלמידים נכנסו ויצאו בה, כך שסביר להניח שבסך כל שנותיה של הישיבה, מספר התלמידים שהתחנכו בה הגיע לעשרות רבות.

מי היו תלמידי הישיבה?
וכאן אנו מגיעים לשאלה המסקרנת: מי בעצם היו אותם תלמידים מוכשרים במיוחד שזכו ללמוד בישיבה זו, אצל הרב קוק בעצמו, דבר שהיה כ"כ נכסף גם באותם ימים[38]? כמה תלמידים מנתה הישיבה? ושוב אנו פוגשים באווירת המסתורין שנקשרה סביב הישיבה.

כל החוקרים ציינו שמספר התלמידים היה קרוב למניין. אך ודאי שאין הדבר כן. מדובר במספר גדול פי כמה ובהערכה זהירה אפשר לדבר על כארבעים בחורים. כששה מהם היו ידועים ושמותיהם נזכרו בספרים עד היום. בעקבות חיפוש מאומץ מצאתי שמות של לפחות ארבעה-עשר מתלמידי הישיבה, ואמנה אותם בקצרה:

א. ר' צבי יהודה הכהן קוק[39] ( לימים ראש ישיבת מרכז הרב).
ב. ר' יצחק לוי[40] (לימים ממייסדי ישיבת 'מרכז הרב', רבה של 'נוה יעקב').
ג. ר' מיכל קיבלביץ[41].
ד. ר' יהושע קניאל (לימים מראשוני התלמידים ב'מרכז הרב' ורבה של חיפה).
ה. ר' הלל פרלמן ("מר שושני"[42]).
ו. ר' אשר ריבלין[43].
ז. ר' ישראל פורת[44] (לימים רבה של קליבלנד בארה"ב).
ח. יעקב גולדמן[45] (מנהל 'בית המלאכה' של שערי תורה).
ט. אברהם יוסף הרצפלד[46].
י. שמואל סויצקי[47].
יא. שלמה סופר[48].
יב. אהרן בהגר"א[49].
יג. אביגדור (חתן אחותו של הרב קוק[50]).
יד. ר' מאיר[51].

נוסף לכך ידוע על ארבעה תלמידים נוספים שנזכרו ברמז באיגרת ששלח לפני 'זמן חורף' תרע"ד הרי"מ חרל"פ אל הרצי"ה ובה כתב כך[52]:
"הנני לבקש בזה עבור שני אברכים נעלים ורוממים, ישרי לב ונבוני דעת, הא' החו"ב המצויין מו"ה י' ל' מ' (שכבר ביקשתי עבורו מכבר) והשני החו"ב המצוין מו"ה א' פ', ששני אלה תחשבו בין המנויים הראשונים, וכן אם לא ישובו האבריכים הקודמים רז"ר[53] ורי"ל יהיו שני אלה הממלאים מקומם[54]".

הבחור הראשון שזכה להיות מועמד להתקבל לישיבה היה ר' נחום כהנא שפירא[55]. ראינו לעיל את האיגרת של ר' אליהו ליב גורדון, בה הוא מציע לרב כבר בחורף תרס"ז לקחת את ר' נחום הלז ועמו חבר נוסף בתור החברותא שממנה תצמח הישיבה. ככל הנראה בסופו של דבר ר' נחום לא למד בישיבה, אך עם זאת זכה לקשר רוחני הדוק עם הרב לאורך כל אותן השנים. כאשר נתמנה לגבאי בישיבת מאה שערים, השפיע מרוחו של הרב קוק על התלמידים. בשנת תרע"ד כשביקש להקים ישיבה חדשה לעילויים בישוב הישן בירושלים, התייעץ עם הרב בקשר לתכנית סדרי הלימודים וקביעת לימודים בספרי אמונה[56].

סדר הלימודים בקודש
כבר בשנותיה הראשונות של הישיבה התפרסמו מספר גרסות של תכנית הלימודים. השתדלתי רבות למצוא עותק מהן, אך ללא הצלחה. במידה ולאי-מי מהקוראים ידוע משהו על כך, אשמח לשמוע. בכל אופן, אנסה לשרטט כאן מעט מסדר הלימודים על-פי הידוע לנו ממקורות חיצוניים ומעדויותיהם של תלמידי הישיבה עצמם.

הרב קוק כותב[57]:

"לומדים גפ"ת (=גמרא, פירוש רש"י ותוספות) בעיון חשוב ופוסקים. שלושה שיעורים הלכתיים מקבלים בשבוע ממני, שעור שבועי בחכמת הדת הרוחנית, לבד השיחות ושיעורים מקריים המרוממים את הרוח...".

ובנו הרצי"ה סיפר[58]:
"בישיבתו ביפו, שהתקבצו בה בעלי כשרונות מצוינים גם מירושלים ומחו"ל, לימד שיעוריו הקבועים בגמרא ובפוסקים ובס' הכוזרי, מלבד שיעור מיוחד לתופשי תורה בפנים הרמב"ם, ולבעלי-בתים – שיעור בשו"ע או"ח עם 'באר היטב'".

במקצוע 'חכמת הדת הרוחנית' לימד הרב בשנים הראשונות את הספר 'שמונה פרקים להרמב"ם', והחל משנת תרע"א לימד את ספר ה'כוזרי'.

בנוסף לכך, נתן הרב בכל יום ששי שיעור בחושן משפט[59].

הרב זלמן שך זצ"ל הי"ד מסר שיעורים בגמרא, וסיפר על כך חתנו ר"מ ליזרוביץ[60]:

"מגיד השיעורים לפני הבחורים גדולי תורה היה הרב שך ז"ל אשר הקסים את בני הישיבה באופן הסברתו העמוקה ברש"י ותוספות ועד היום אותם בני הישיבה שנעשו כבר לגדולים במקומותיהם מזכירים את שיטת הסברתו וחריפותו של מגיד השיעורים ברטט וברעדה[61]".

כמו כן התקיים שיעור קבוע מפי הרב שם טוב גפן[62].

דף יומי, הלכה ואגדה
סדר היום בישיבה החל כל בוקר בתפילה, ולאחריה לימוד משותף של הרב קוק והתלמידים בדף יומי בגמרא[63] (זאת, כחמש-עשרה שנים קודם שהתקבל הרעיון של 'הדף היומי' הנודע ע"י ר' מאיר שפירא מלובלין. כנראה שלמדו בישיבה את כל מסכתות הש"ס ולא דילגו על מסכתות כנהוג היום בישיבות).

לאחר מכן היה סדר גמרא ב'עיון'. בשיעורים שמסר מפעם לפעם בסדר זה, היה נוהג הרב לערב גם דברי אגדה, כחלק מהמשא ומתן התלמודי. הדבר מפתיע במיוחד לעומת הזהירות הקיימת כיום בבתי מדרשותיהם של תלמידיו, מלערב אגדה בלימוד הגמרא.

עדות יחידה לכך נשתמרה מפי הרב יהודה ליב מימון זצ"ל, שבעצמו התפלא מאוד על החדשנות שדבר. וכך הוא מספר:
"הפגישה [עם הרב קוק] היתה באחד מימי חודש אייר, שנת תרס"ח. ירדתי אז בחוף יפו... ולמחרתו הלכתי בראשונה לבקר את הרב קוק שהיה אז רבה של יפו והמושבות. הוא גר אז בשכונת 'נוה צדק', וכשבאתי לביתו, קבלני בסבר פנים יפות ולבבית, והזמין אותי להיכנס לחדר מיוחד, בו היה צריך להרצות לפני מספר תלמידים שיעור בתלמוד. השיעור היה במסכת חולין, פרק 'אלו טריפות', בסוגיה דגמרא על המשנה "ניקב הלב לבית חללו" (חולין מה, ב), והרב האריך לבאר סוגיה זו לרוחב ולעומק מתוך הגיון בהיר ומלוטש, ותוך דבריו הזכיר אגב אורחא גם את החקירה שנחלקו בה הפוסקים אם ניקב הלב ויש ספק אם על ידי חולי או על ידי קוץ...

והרב אמר בתוך דבריו לתרץ את דעת ה'פרישה' על פי דברי רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' שכתב במאמר שני (ראה שם אות לה-מב), שהלב דוחה ממנו על הרוב את החוליים, כי כל חולי שפוגע בלב יכול לגרום לו מיתה לאלתר, ומשום כך הדגיש הרב קוק, כי כשיש ספק שניקב הלב על ידי חולי או קוץ, תולים אותו בקוץ, משום שעל הרוב דוחה את החולי...

שמעתי את דבריו, וחיוך קל עבר על שפתי, כי אמנם זוהי הפעם הראשונה שאני שומע מפי רב ליטאי שמתרץ קושיית הפוסקים בהלכה על פי 'הכוזרי'. למדתי לפני זה כמה שנים בישיבות ליטה, שמעתי כמה וכמה שיעורים בהלכה מפי כמה מגדולי הדור בימים ההם, ומעולם לא שמעתי אף מפי אחד מהם שישתמש בדברי הכוזרי, כדי לתרץ איזה תמיהה בהלכה [...]

לאחר שגמר הרב את שיעורו והכניסני לחדר אחר, אמרתי לו: לולא ידעתי, כי כבוד הרב נתגדל ונתחנך בליטה, כי אז הייתי חושב שאיזה רב גדול מן החסידים אומר את השיעור הזה... שמע הרב את דברי, הצטחק ואמר לי...: למרות מה שאני חונכתי בישיבות ליטה, בכל זאת חושבני, שלפעמים צודקים החסידים מה שמכניסים איזה רעיון מחשבתי-חסידי באיזו הלכה שהיא; ... המתנגדים היו רגילים להתלוצץ בחסידים. ברם, אני חושב, כי ישנם גם בחסידות דברים הראויים להשמע, ושעל פיהם יכולים אנו לתרץ כמה דברים נפלאים שהיו מכוסים ונעלמים מאתנו, כי ישנם גצים וניצוצות של מוסריות ומידות תרומיות הנתזים משלהבת-יה שבתוך ההלכה הישראלית, ומציתים אש בלבבות...".

בחלק הבא נעמוד על נקודות נוספות באופיה של הישיבה- לימוד חכמות זרותף בית המלאכה ועוד... ועד לסגירתה.

[1] אייר תרס"ז, 'צמח צבי' איגרת ו.

[2] ייתכן והיה זה בעקבות פרסום גרסת הפרוגרמה שכתב הרש"ט גפן, ובה באמת יש חדשנות גדולה, גם ביחס לתכניתו המקורית של הרב. ראה תגובתם של הראי"ה והרצי"ה לפרסומה, 'אגרות הראי"ה' ח"א איגרת עז; 'צמח צבי' איגרת ד.

[3] זאת בניגוד למה שכתבו חוקרים שונים כי הישיבה לא עוררה מהומות מיוחדות בחדשנותה. "דרכה החינוכית לא היוותה קרקע לויכוחים אידאולוגיים עם אנשי הישוב הישן" ('חיים של יצירה' עמ' 54).

[4] היו אלו ר' מיכל קיבלביץ ור' הלל פרלמן (שנודע לימים כגאון המפורסם 'מר שושני'. ראה במאמרי 'מי כאן הלל', מוסף שבת, מקור ראשון, ג' אלול תשע"א). בסופו של דבר הגיעו השניים לישיבה ביפו וגדלו והתחנכו אצל הרב.

[5] תר"ע.

[6] מעל השורה נוספה המילה: הוא.

[7] = ר' מיכל קיבלביץ.

[8] צמח צבי איגרת ז'. וראה שם איגרת ט (אב תר"ע) על אותה "המהומה הירושלמית" אודות הישיבה.

[9] בין שומעיו היה גם איש-המחשבה ועובד-האדמה ר' יעקב שכביץ זצ"ל מגדרה.

[10] 'על חומותיך', עמ' נ'.

[11] ראה איגרת של הרב אליו בנושא דומה – 'אגרות הראי"ה' ח"א איגרת מג.

[12] שם איגרת קלז.

[13] עובדה זו הקשתה על החוקרים שביקשו לדעת את פרטיה הבסיסיים של הישיבה. מסתבר שכל המסמכים של הישיבה אבדו במשך השנים. אך ייתכן כי נותרו מודעות או מכתבים הקשורים לישיבה אצל אספנים כלשהם. באגרות של הרב מוזכר 'קול קורא' שפורסם בעניין הישיבה, פרוגרמת הלימודים, וכן מאמרים על הישיבה שהתפרסמו בעתונות דאז, אך איננו יודעים כיום על אודותם.

[14] י"ב תמוז תרע"ד.

[15] 'חיים של יצירה' עמ' 52, 'צבי קודש' עמ' 25, 'שבחי הראיה' עמ' קג. לא ברור היכן התקיימו השיעורים שמסרו מורי הישיבה. יש האומרים שהם התקיימו ב'שערי תורה', ויש הטוענים שהתקיימו בבנין בית-הדין של יפו, העומד ברחוב אחווה פינת רחוב אלרואי.

[16] והעיר על כך גם בספר 'צבי קודש' עמ' 25.

[17] החלפה זו גרמה לחוקרים לחשוב שהרב צבי פסח פראנק שימש כראש ישיבת-הבחורים של הרב קוק: ראה בספר 'הצבי ישראל' עמ' כט ומשם נעתק בספר 'חיים של יצירה' עמ' 54 ובספרים נוספים. ולא היא, שהרי נתמנה כבר בשנת תרס"ד לכך (ראה 'בתוך החומות' עמ' 60). ומינויו היה להנהלת המחלקה העליונה של הת"ת שנקראה באותם ימים 'ישיבת שערי תורה'.

[18] 'קובץ מאמרי הערכה לזכר רש"ז שך', עמ' 21. בחוברת 'אבני זכרון' ח"ה עמ' 18 מסופר שהמייסד היה ר' אברהם ברכות.

[19] הרב כתב בפירוש (איגרת קב) כי מגמת הישיבה הנה: "להציל יחידי סגולה ההולכים לטמיון".

[20] בספרו 'הרבנות הראשית', מכנה יעקב אבן-חן את ישיבת הרב קוק ביפו 'ישיבת המצוינים'. הרב רצה שגם המוכשרים מבין בוגרי בית הספר 'תחכמוני' יצטרפו לישיבה לאחר סיום שנות לימודיהם בביה"ס, ראה אגרות הראי"ה ח"ב איגרת שמט. הרצי"ה כתב: "בישיבתו ביפו, שהתקבצו בה בעלי כשרונות מצוינים גם מירושלים ומחו"ל", לשלושה באלול, א', סעיף לא.

[21] 'אגרות הראי"ה' איגרת קמט.

[22] שם, איגרת רח.

[23] שם, איגרת רמ.

[24] שם, איגרת רנט.

[25] שם, איגרת רעז.

[26] איגרת הרצי"ה אל הרב חרל"פ: "רוצה אני שכת"ר... ישתדל בזריזות הראויה שהצעירים המוכשרים – שכפי ששמעתי ישנם וישנם כאלה גם בירושלים, אלא שצריך לעוררם ע"ז ולתת להם את האמצעים – יבאו הנה והיו פה בע"ה למה שהם צריכים להיות, למה שהכלל דורש מהם ומצפה להם בפנימיותו. ראשית, יחקור נא ויתחקה אחרי צעירים שכאלה, יעורר אותם, ידבר על לבם, יבינם לדעת את ערך הענין וערכם הם – כי צריכים הם להשתלם ולהתפתח – וזהו המקום הראוי, ועיקר השלמות היא בירא"ה ואהב"ה האמיתית, בעבודת ד' ועמו, ולזה העזרה הנחוצה לזה מהידיעות התוריות, וגם החולוניות... אח"כ ישתדל במה שצריך ואפשר מצדו בהסרת המניעות והכשרת האמצעים למען הוצאת ביאתם לפה – אל הפועל...", צמח צבי איגרת ט', אב תר"ע.

[27] באותן שנים נעשו ניסיונות נוספים (אשר חלקם התגשמו) לאגד בחורים מוכשרים מכל ישיבות ירושלים וליצור מהם ישיבה חדשה. ראה 'בתוך החומות' עמ' 203 בעניין ישיבת המצוינים בכפר מוצא.

[28] על אופי המבחנים, ראה עדותו של הרב יהושע קניאל, 'שבחי הראי"ה' מהדו"ב עמ' 140.

[29] 'אגרות הראי"ה' ח"ב איגרת שפ.

[30] והעיר על כך הרצי"ה שם: "לבחנם אם מתאימים להתקבל ללמוד בישיבה בעה"ק יפו. ע' בבא בתרא כב.".

[31] ראה למשל איגרות הרב לר' יצחק לוי, 'אגרות הראי"ה' ח"ב איגר תקצד. ולר' הלל פרלמן: שם, תשלג, תשלד, תשמ.

[32] 'אגרות הראי"ה' ח"א אגרת קמו.

[33] אי אפשר להתכחש לסיבות נוספות, כמו למשל מחסור כספי בקופת הישיבה, אך אלו היו עקרוניות פחות. ואף הביקוש הגדול בעצמו להתקבל לישיבה, עם שלא התאפשר לממשו בשל בעיות כספיות, השביע את רצון מנהלי הישיבה. וראה 'צמח צבי' איגרת י' (אלול תרע"א) בעניין הוספת התלמידים והמצב החומרי של הישיבה.

[34] ראה איגרת הרצי"ה לרי"מ חרל"פ: "ואם אמנם ראשיתה של הישיבה מצער הוא בצעירים אחדים וכמובן גם לא כולם במדת הכשר שוה לכך ובתכנית-למודים בלתי-משוכללת לעת-עתה, - הנה אחריתה עומדת לשגות מאוד בעה"י, בהמצא כראוי המסיעים והמכשירים לזה... הנה נתיעצו בזה שלשום בביתנו והחליטו להביא עוד צעירים אחדים מירושלים, לפחות 4. ואנשים אחדים, גם אמידים, נתעוררו כנראה להתעסק בזה בכבד-ראש ובחפץ פנימי, והנני מקוה שהענין הולך ומשתכלל לאט בעה"י. בשבוע הבא תהיה אסיפה חשובה בענין זה ונראה מה תהיינה החלטותיה", צמח צבי איגרת ו' (שבט תר"ע).

[35] אכן בשנת תרע"א כותב הרב לגביר אחד: "הכרח הוא לי כעת להרחיב אפילו את הכמות של בני הישיבה, וק"ו שהאיכות צריכה עוד להתרחב, כדי לתפוס את המקום והמעמד הראויים להתפקיד שלה באה"ק". אך גם פה מדובר בעיקר על האיכות ולא על הכמות. מה גם שאז באמת הישיבה הייתה קטנה, כפי שכתב אז (איגרת שמט, אדר תרע"א) לרב ברלין: "מעטים המה בכמות מספר התלמידים, אבל הולכים הם אלה המעטים, שהם כעשרה כעת, ומתפתחים, והולכים ונעשים לאנשים תלמידי חכמים" ואילו ביתר השנים היה מספר התלמידים גבוה יותר.

[36] האיגרת מובאת בספר 'חיים של יצירה' עמ' 52. בזמן כתיבת האיגרת היו בישיבה שבעה בחורים בלבד.

[37] 'אגרות הראי"ה' ח"ב איגרת שמט.

[38] כך כתב בשנת תרצ"ו ר' אברהם נתנאל כהן: "ובימים ההם, רק לפני דור אחד, רחפה לפנינו דמותו של הרב קוק, בימים ההם היתה לנו ירושלים כל העולם, והרב קוק זצוק"ל עמד לו ענק הרוח מעבר לישוב, שם ביפו, שנדמתה לנו כשוכנת אי שם במדבר המושבות הדלות. ואז היה מרן ז"ל בעוצם כחו וגבורתו, בעוז כשרונו מסמל את חידושה של האומה, חדוש המעלה את העתיק מבית גנזיו. אז חשקנו, אנו צעירי הישיבות, להידמות לגאון הדור. כי את הרב קוק ז"ל חשבנו לגאון הדור הצעיר. בלילות חורף ארוכים ישבנו והגינו בהוויות דאביי ורבא, ורוחנו עפלה על קוצר השגתנו, על מעוט כשרוננו, על אי יכולתנו לעלות לאותו הגובה ולעמוד בראש ההר שעליו עמד גאון הדור מרן ז"ל. כאשר עיפה נפשנו מלמודים, פסקנו ונפשנו. חברינו הזקנים היו מספרים לנו, בשעת הנופש, מעשיות על דבר הגדולים שבדור הקודם... על עוצם כשרונם ופלאי חדושיהם בתלמוד ומפרשיו, אז עמדה לפנינו דמותו של הגאון הצעיר הרב קוק זצ"ל".

[39] 'שבחי הראי"ה' מהדו"ב עמ' 139.

[40] ראה 'אגרות הראי"ה' ח"ב איגרת תרכה. וראה 'לוח ירושלים' תש"י עמ' רצז-ח: "בבחרותו רכש לו שם טוב של שקדן בתורה ועשה לילות כימים בין כתלי הישיבה ובתי המדרש בעיר העתיקה. וכדרך "העילויים" הייתה לו קפיצת הדרך בדרכי לימודו ובעודו צעיר לימים נתפרסם כאחד המצוינים ב"חושן המשפט" וכאחד מבעלי ההבנה הגדולים ביותר ב'קצות החושן'. הוא היה צעיר חי ותוסס שלא יכול היה לשקוט על שמריו, הוא לא השלים עם המצב של בני הישיבה בימים ההם והגורל שנוד להם להיות יושבים בישיבה כל ימיהם עד זקנה ועד שיבה. ומ"חושן המשפט" עבר ל"יורה דעה" וגם כאן הראה גדולות ותוך זמן קצר היה למומחה בשאלות של איסור והיתר וגם אומן יד כשוחט ובודק מובהק ודרכי הוראה הלך ללמוד אצל מרן הגאון ראי"ה קוק זצ"ל בעודו "עבד לעבדי ה' על אדמת הקודש בעיר הקודש יפו והמושבות". ומשהוסמך להוראה מאת מרן זצ"ל וגאוני ירושלים ובראשם הגאון ר' חיים ברלין זצ"ל נשלח לכהן כרב ושו"ב במושבות עקרון וגדרה. מלחמת העולם הראשונה שעשתה שמות בחייהם של בני ארץ ישראל ובני התורה במיוחד, עשתה קרע גם בחייו הלוהטים של רבי יצחק לוי והוא טולטל טלטלה קשה ממקום למקום, אך מיד עם תום המלחמה חזר לבסיסו ושב לירושלים להמשיך בה את פעלו והפעם לא רק לעצמו כי אם גם לאחרים ובעיקר לצעירי הישיבות ובני התורה שבירושלים. כאן יסד את "ישיבת המשתלמים והמצטיינים" שנתמכה ע"י ועד הצירים לארץ ישראל ובבוא מרן הגאון זצ"ל וקבע את ישיבתו בירושלים אסף ר' יצחק לוי מטובי בני הישיבה אשר בירושלים ורכזם מסביב לרבנו זצ"ל ויסד את ישיבת 'מרכז הרב'. פעולתו זו עשתה פרי והפיחה רוח חיים בקרב בני הישיבות ולאחר זמן מועט יצאו מישיבת 'מרכז הרב' אברכים צעירים שהתמחו בהוראה וקבלו השפעה רוחנית ממרן הרב זצ"ל להיות בערים ובמושבות שבארץ".

[41] הוא הגיע לישיבה לזמן חורף תרע"א, יחד עם חברו הלל פרלמן. וראה אודותיו בכתב-העת 'אור חדש', גליון מס' 15, ראיון עם בתו. וראה זכרונותיו מהישיבה ביפו, בספר לשלושה באלול, ב, סעיף יט; ליקוטי ראי"ה ח"ב עמ' 216.

[42] ראה אודותיו ואודות קשריו עם הראי"ה, במאמרי: 'מי כאן הלל', מוסף שבת 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"א.

[43] בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' 139-141 מובאים זיכרונותיו על הישיבה ביפו.

[44] תרמ"ו-תשל"ד. בצעירותו שימש כמשגיח בישיבת הבחורים 'עץ חיים' והיה ממייסדי 'בית ועד לחכמים' בירושלים; לאחר מכן היה מועמד לתפקיד ה'חכם באשי' בארץ. מחבר הספרים 'מבוא התלמוד'.

[45] ראה קורותיו בספר 'הלב הטוב שיצק ברזל: יומן שרות מתועד של יעקב גולדמן'. לא ברור אם הוא למד באופן רשמי בישיבה, אך ודאי שלמד בבית המדרש 'ברכות' בו שכנה הישיבה, ואף השתתף בשיעורים השונים.

[46] נולד בעיירה באיזור מולדובה, לאביו ר' אליקום הרצפלד, מידידיו של הרב קוק. בנערותו היה נחשב ל״עילוי״ ומקופת הקהילה שלחוהו ללמוד אצל הרב קוק ביפו. בשנות מלחמה"ע, בה התפזרו תלמידי הישיבה, כותב רש"ח קוק לאחיו הראי"ה: "הזקן רבינוביץ, וכן א"י הרצפלד ביחד עם משפחת חותנו ר' א"א כהנא הנם בגליל". נשא לאשה את מרת רחל בתו של העסקן היפואי ר' אהרן אליהו כהנא ז"ל, ממקורבי הרב. בשנים שלאחר מכן למד בישיבה-יוניברסיטי, וקיבל שם תואר רב. בשיחה עמי העידה נכדתו הסופרת סמדר הרצפלד, שעד סוף ימיו העריץ סבהּ את הרב קוק ודבר עליו בהערכה מרובה.

[47] נולד בסלונים (י"ד בכסלו תרנ"ז) לאביו בנימין זאב סויצקי. בשנת תר"ס כשהחלה תנועת ההגירה של יהודים מרוסיה להתישבות חקלאית במושבות חברת יק"א בארגנטינה, נסע גם הוא שמה והתישב עם משפחתו במושבה היהודית וירג'יניה (ליד המושבה הגדולה מוז'סוויל). קיבל חינוך מסורתי וכללי בבי"ס עממי במוז'סויל (ארגנטינה). בשנת תרס"ז עלתה המשפחה על אניה ארגנטינית והצליחו לרדת בנמל יפו בלי הפרעה והתיישבו ביפו. שמואל המשיך ללמוד בתלמוד תורה "שערי תורה' בנוה שלום, ובשנים תרע"א-תרע"ד למד בישיבת-הבחורים והשתלם בש"ס, פוסקים ובספרי הפילוסופיה של הראשונים. היה עסקן בועד הלשון בתל-אביב, חבר הועד של אמוני הלשון העברית בתל-אביב.

[48] נולד בבלצי, פלך בסראביה (ב' טבת תרס"א), לאביו ר' נח מרדכי (מחסידי חב"ד). בשנת תרס"ז עלה עם הוריו ליפו. למד בת"ת 'שערי תורה' ואח"כ בישיבת-הבחורים, ופעמיים קיבל מהרב קוק פרסים על הצטיינות בלימודים.

[49] נולד בקובנה (בשנת תרמ"ב) לאביו ר' אברהם תנא"ס שנקר. קיבל חינוך תורני בחו"ל ובעודנו ילד עלה ארצה בשנת תרנ"ז. למד בישיבת שטרויס בירושלים והצטיין בלימודו, ואח"כ למד בישיבת-הבחורים שביפו. סמוך לאחר שנת תר"ס נשא לאשה את שרה גיטל בת ברוך שמואל לוי מעסקני הישוב ביפו ועבר לדור ביפו והחל לעסוק במסחר.

[50] 'קובץ מאמרי הערכה לזכר רש"ז שך', עמ' 21.

[51] שם משפחתו עלום. ראה איגרת הרב אליו, ב'אגרות הראי"ה' ח"ג איגרת תשמ.

[52] הד הרים איגרת כ. שמות נוספים של בחורי ישיבות מירושלים שיתכן וחשבו ללמוד בישיבה, ראה ב'צמח צבי' איגרת ט'. בחור נוסף אשר כנראה למד בישיבה היה משה גרינקר (גרנית).

[53] אולי הכוונה לר' זאב רגוזניצקי, שאכן היה קשר רוחני ומעשי בינו ובין הרב. הוא היה בוגר 'עץ חיים', וישיבות אחרות. ראה 'בתוך החומות' עמ' 167, 'אגרות הראי"ה' ח"ב איגרת תשכח; שם ח"ג איגרת תשפט. הוא גם קיבל מהרב קוק סמיכה לרבנות.

[54] ניתן להסיק מדברים אלו, שמספרם של האברכים בישיבה היה קצוב מלכתחילה, ויתכן שהדבר נבע משיקולים כספיים.

[55] דודו של הגר"א שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל. וראה שו"ת המאור (ח"ב עמ' שנד): "הרה"ג המפורסם ר' נחום הכהן כהנא שפירא, נולד בירושלים ונתגדל בישיבותיה, ובהן השתלם בתורה ובהוראה. נסמך מהרבנים הגאונים ר' חיים הלוי הורוויץ ור' יוסף גרשון הורוויץ ז"ל, ראשי ישיבת מאה שערים. בשנת תרע"א בא רבי נחום לבריסק, להשתלם בלימודים אצל הגאב"ד דשם, ר' חיים סולובייציק. אחרי ג' שנים לשבתו בבריסק נקרא מהגה"ק החפץ חיים והגר"ח מבריסק זצ"ל, לשוב לירושלים ולארגן שם תנועה חזקה לחיזוק הישיבות הקדושות של הישוב הישן". וראה בספר 'מאה שערים' (ריבלין) עמ' 167 – 168 על אביו, ר' צבי אשר כהנא שפירא: "הוא גם גאון גדול בתורת הקבלה ועסק הרבה בחקירה בדרך מקורית מיוחדה. ... היה גם קרוב ל'השכלה הצרופה'... והיה גם מן המתווכחים בענינים אלה עם הקנאי המקורי הגאון ר' עקיבא יוסף שלעזינגער. לר' צבי הירש היו גם השקפות מיוחדות בענין חינוך".

[56] עוד על השפעת הרב על תלמידי הישיבות בירושלים, ראה צמח צבי איגרת ח.

[57] האיגרת מובאת ב'חיים של יצירה' עמ' 52.

[58] 'לשלושה באלול', א', סעיף לא.

[59] "ואחד מהמורים של הת"ת דפתח-תקוה, ד"ר אליאס, בא בכל עש"ק לשיעור חו"מ, והרי הוא ג"כ ת"ל מקבל השפעה רוחנית ממוסדנו, וחוזר ומשפיע ב"ה בגאון ד' על הדור הצעיר שבמושבה החשובה והגדולה שביהודה הנ"ל. 'אגרות הראי"ה' ח"ב איגרת שלט, חשון תרע"א.

[60] 'קובץ מאמרי הערכה לזכר רש"ז שך', עמ' 21.

[61] ומוסיף שם בהערה: "בין שומעי השיעורים שלו הצטיינו בנו של הגאון קוק (הרצי"ה), [אברהם יוסף] הרצפלד, מקרוביו של הגאון קוק, ומר אביגדור חתן אחותו של הגאון הנ"ל, מר קיבלביץ וכו' וכו'".

[62] ראה 'אגרות הראי"ה' ח"א איגרת רעז, ובהערת הרצי"ה שם, ושם איגרת שכח.

[63] 'אגרות הראי"ה' ח"ב איגרת תרצד (סיון תרע"ד).